באמת רציתי לאהוב את החוויה הגבולית הבלתי ניתנת לקטגוריה של Tale of Tales שהיא והייתהשְׁקִיעַת הַשֶׁמֶשׁ, יותר מכך לאחר ההמולה סביב עזיבתם בסופו של דבר את התעשייה (הםויתרו על יצירת משחקיםלאחר מכירת רק כמה אלפי עותקים של זה). הצוות נודע בחוויות יוצאות דופן, מעוררות מחשבה כמועוד מעט קיץ,השבילובית הקברות, אז משחק כמנקה בתים (תואר עבודה שגם אני החזקתי בו) בתקופה טעונה פוליטית, בקומה גבוהה יפה, אם כי מוצלת למראה, נשמע כמו סוג של לימודי אופי אווירה שיכולתי להיכנס אליו. ורציתי, באמת רציתי.

עם זאת, לאחר ששיחקתי בו, נאלצתי להסתפק בכך שפשוט אהבתי אותו, וזה לא כמעט רע כמו מה שאנשים אחרים הרגישו לגביו, כך נראה.

למען האמת, העדפתי את האווירה הסוריאליסטית, כמעט אורגנית, של משהו כמו Bientôt l'été. משחק שיתוף פעולה, שעשוי להיות סים של היכרויות במסווה ואולי לא. לא היה לו מבנה נוקשה או סיפור קפדני לדבר עליו בהשוואה ל-Sunset, שהיה הניסיון של Tale of Tales להגיע לקהל רחב יותר.

משימות ואתגרים, שיושלמו במסגרת זמן מוגבלת, הוסיפו פרשנות ופרספקטיבה מסקרנת, אני אגיד. זה היה יפה גם למראה. אבל בסופו של דבר משהו בשקיעה נראה חלול... אולי אלו היו השנים האלה שגם אני ביליתי בקרצוף רצפות ממש בבית של מישהו מלבד הבית שלי. אחרי שעשיתם את זה, נורא קשה לראות את התככים בהתעסקות עם פינות בית חולים ולטאטא את מאגר קליפות הבוטנים מתחת לכיסא הקל של מישהו.