מורם על ידי מסכיםזה כנראה הכי קרוב שאגיע אי פעם לספר זיכרונות - להסתכל אחורה על המשחקים ששיחקתי בילדותי לפי הסדר שבו אני זוכר ששיחקתי אותם, ולהתמקד באופן שבו אני זוכר אותם ולא במה שהם באמת היו. יהיו טעויות ויהיו פרשנויות שפשוט לא נכונות, כי ככה הזיכרון עובד.
זה היה יד שנייה או בכלל לא במשק הבית שלי - הלך רוח שגרם לכך שגרנו בבית גדול משמעותית ממה שאולי היינו צריכים לעשות, אבל היינו לבושים בבגדי מכירת ערבוביה. כשבני דורי בבית הספר אימצו אט אט את מערכות הבידור הראשונות של נינטנדו ו-Sega Master Systems, קיבלנו את פני ה-BBC Micro ישן בפינה של חדר האוכל. אבי קנה את זה מעמית לעבודה, והתוכנית שלו הייתה מאוד שזה יהיה מכשיר עבודה. הייתי שניים לשניים במכשירי גיימינג עם מקלדת, והמסלול שלי היה קבוע לנצח.
אני מסתכל על המפרט של ה-BBC Micro עכשיו, ונראה שהוא לא היה רחוק מהצעצועים האלה שכל כך השתוקקתי אליהם, ובמובנים מסוימים עדיפים. משהו שנשאר במקרה של המחשבים והקונסולות של היום אולי, אבל אז זה נראה כל כך מחלקה שנייה בצורה בלתי פתירה. כבר בדרך לנידוי חברתי - בגדי המכירה המבולבלים האלה, והמזג הפתטי, מעורר שיער, בירושה או בהשראת הוריי הנלחמים לעתים קרובות - לא יכולתי להרשים אף אחד, ויכולתי רק להאזין לסיפורים נדהמים ומדהימים. של מריו, סוניק וזלדה. ה-BBC Micro היה מערכת לחדר המחשבים בבית הספר, סמל לדיכוי, לא כלי שבעזרתו נער כמעט נער יכול לחקור גבולות אלקטרוניים חדשים. ה-BBC Micro גרם לי להרגיש הרבה יותר לבד.
ובכל זאת זה היה חבר נאמן כל כך. כונן הדיסקים שלו משחרר אותו מחוסר האמינות המפחידה וזמני ההמתנה הקרחונים של אחסון הקלטות מוכה השגיאות של הספקטרום, ועכשיו הייתי מבוגר מספיק כדי להישאר להשתמש במכונה לבד. זה היה פחות גיל, אולי, ויותר שעד עכשיו היה ברור עד כמה אני מכבד את המחשב, את המסך - לא הייתי פוגע בו, לא אקרע אותו או אטרק עליו בזעם, כי ידעתי מה זה יכול להביא לי.
שיחקתי כל כך הרבה משחקים ב-BBC Micro, אבל אני לא יודע מאיפה אף אחד מהם בא. אני זוכרעִלִית, כמובן, ואני זוכר שיצרתי דברים בסיסיים ב-BASIC, אבל בעיקר אני זוכר את רפטון.
THEחַיִיםשל רפטון
1987, BBC MICRO
פותח על ידי טים טיילר/מת'יו אטקינסון, פורסם על ידי תוכנה מעולה
משחק מבוך בכיכובו של איש לטאה שאוסף יהלומים וחומק ממפולות סלעים, אבל עם מבנה פאזל הרבה יותר מדויק מזה של בולדר דאש, אליו הוא מושווה לעתים קרובות. הרפטון המקורי משנת 1985 הוליד מספר סרטי המשך והרחבות, כולל תוסף Repton 3 The Life of Repton, אשר תיאר באופן שונה את הדמות הטיטולרית כתינוק, מבוגר וזקן.
תמיד היה משהו טרגי קלוש ברפטון, וכשרק התחלתי להרגיש את השטיפות הראשונות של בדידות ותודעה עצמית, בהכרח הזדהיתי איתו. לא הרגשתי את המטאפורה אז, אבל אי אפשר שלא לראות עכשיו את משחק החיים במסע חסר התכלית בסופו של דבר של ישות ששודדה בלי סוף במנהרות קלסטרופוביות, בחיפוש אחר כסף שנראה שלא השיג דבר מלבד מאפשר לו להמשיך לעשות רק זה. נראה שלרפטון לא היה שום דבר מלבד המטרות החלולות הללו - אין חברים, אין אהבה, אין מטרה נעלה יותר. הוא נראה לא במסע חיפושים, אלא לכוד באיזה צוהר קודר. רציתי לעזור לו, אבל ניסיונותיי ראו אותו נמחץ על ידי סלעים או נטרף על ידי מפלצות או פשוט לא מצליח להגיע לברוח כל כך הרבה פעמים עד שתחושת אשמה גדלה בי - החמרתי את קיומה האומלל של הנשמה האבודה הזו עוד יותר.
חייו של רפטון פגעו בבית האומללות הזה יד שנייה. חַיִים? לא, זה היה גזר דין המוות של רפטון - נשלח למבוכים האלה מינקות ועד לגריאטריה שפופה ותשושה. הרגשתי שותפה עמוקה לסבלו, ואילצתי את הזקן התלוי בקנה הזה לצוד יהלומים ולחפור באדמה, אפילו לשוטט במבוכים העשויים מקברים כדי שלא יוכל להיות תחת אשליות לגבי גורלו העגום. רפטון בוודאי ילך לקברו מבלי שראה אי פעם אור יום.
שיחקתי בתקווה שאוכל להציל אותו. שיחקתי כי אכפת לי מדמות משחק כמשהו יותר מאמצעי לצבור נקודות או לקבל את ראשי התיבות שלי בטבלת ניקוד גבוה.
