שלום לך.

שש שנים ארוכות עברו מאז התחילו כאן Cardboard Children באתר משחקי המחשב הטובים בעולם, והגיע הזמן שהטור יסתיים. כן, ארזתי את המזוודות שלי, ואני עומד ליד דלת ה-RPS, מוכן לצאת. היד שלי על ידית הדלת. אבל לפני שאני הולך, אני רוצה להפנות אותך לעבר כמה מהקטעים האהובים עלי במהלך הריצה, כדי שכולנו נוכל לעשות טיול נוסטלגיה קטן ביחד.

הסוף

אז למה זה הסוף? ובכן, באמת כבר אין צורך בילדי קרטון. כשהטור הזה התחיל, לא היו כל כך הרבה אנשים שסקרו משחקי לוח. אבל בימינו זה כמעט כמו תעשייה קטנה משלה - יש רשתות שלמות של אנשים שסוקרים את המשחקים האלה עכשיו, אלוהים אדירים, ולכן כולכם זוכים לשירות טוב מאוד. אין צורך שאהיה כאן, באמת, מלבד להוסיף את הקול שלי לחבילה. וזה לא ממש הכרחי, אני לא חושב.

התנצלות

אני רוצה להתנצל על כמה דברים. קודם כל, אני רוצה להתנצל על כך שאמרתי כל הזמן שאעשה דבר אחד ואז אעשה דבר אחר. הייתי מבטיח לסקור משחק אחד בשבוע הבא, ואז יופיע אחר במקום. הייתי מבטיח להפוך את הטור לטור ביקורת קיומי שנכתב בהשפעה אפלה של עץ חי, ואז לעשות טור בדיחה על צרעות או משהו במקום. אני מניח שתמיד ראיתי את הטור הזה כחלל שובב, ושיחקתי בו.

אני גם רוצה להתנצל על זה שעליתי לכולכם כל כך הרבה כסף עם ההמלצות המדהימות שלי.

המועדפים שלי

אני משאיר לך מבחר מהיצירות האהובות עלי. זה לא באמת אני שתוקע כאן בחצוצרה שלי - זה יותר כמו שאני מזמין אותך למעלה להסתכל על החצוצרות שלי למקרה שפספסת אותן.

זֶההיה אולי הטור הכי מצחיק שכתבתי - וזו סקירה של הגדוליםשרלוק הולמס: בלש יועץ.

זֶההוא טור ניסיוני הסוקר משחק שלא היה קיים. חוץ מזה, זה קיים, נכון?

כָּאןניסיתי לסקור קוביות. כן, קוביות. אני ממש אוהב את זה.

הנה הכללים לחיים עצמם.

זֶהעוסק בספרי Fighting Fantasy ומותה של אמי.

כָּאןהוא קישור לסרטוני 50 משחקי הקופסה המובילים שלי בכל הזמנים, בבימויו של האישה הקטנה שלי. ואלה היו פיצוץ לעשות. ובואו נהיה כנים, הם חמודים. עם זאת, הרשימה לא מעודכנת כעת. כל כך הרבה שינויים.

וזההוא הצהרה על משחקים, למה אנחנו משחקים בהם, וכנראה הדבר הכי טוב שעשיתי כאן.

ו- תראה, היי, עשיתי גם המון דברים אחרים. שש שנים, כל שבוע? חייב להיות קרוב ל-300 עמודות. אני בטוח שיש הרבה דברים ישנים שתוכלו לחפור בהם וליהנות מהם אם בא לכם לשפוך מעט משקה חריף על קבר ילדי הקרטון.

אז להתראות

אז, זה הסוף. אני רוצה להודות לכולם ב-RPS לאורך השנים על שגרמו לי להרגיש חלק מהצוות, ועל כך שנתנו לי לכתוב מה שרציתי. ברצוני להודות גם לכם הקוראים, על תגובות אדיבות רבות במהלך מאה השבועות הללו. תודה שהתפנקת עם השטויות שלי.

איפה עכשיו בשבילי? טוֹב...

אני עושה פרויקט קטן עם הבת שלי שנקראארץ ההתרגשות. זה בלוג שהיא עורכת ואני פשוט כותב עבורו. ואנחנו נדבר על כל מיני דברים מרגשים, כולל משחקי לוח, משחקי וידאו, צעצועים, סרטים וכדומה. וזה בלוג ידידותי למשפחות שילדים והורים יכולים לבדוק בבטחה. הילדה הקטנה שלי בת 9, והיא נרגשת לנהל אתר קטן משלה ולעבוד על כתיבה על הדברים שהיא נהנית ממנה. ואני נרגש לעבוד בשבילה. אז אם אתה רוצה לפקוח עין על הדעות שלי על משחקי לוח וכאלה, זה המקום שבו תמצא אותי! יהיו שם גם דברים אחרים, כולל סרטונים ודברים מטופשים. זה יהיה מתוק אם תבדוק אותנו מדי פעם. יש לנו גם פטראון קטןממש כאןלתמוך בזה, מסיבות שאני מסביר שם.

ועכשיו, זההואזֶה. את המילה האחרונה אשאיר לידידי הטוב, כוכב סולומון קיין ג'יימס פורפוי.

"היי, ג'יימס פורפוי כאן. מדהים לחשוב שחבר שלי ראב בילה שש שנים מחייו בכתיבה של השטויות האלה על צעצועי ילדים. באותו פרק זמן הייתי בסרטים רבים וגילמתי את הנבל בלהיט בארה"ב. תוכנית טלוויזיה. אין לי שום דבר מלבד כבוד למחויבות שלו לקוראים שלו.