עיר האור[אתר רשמי] הוא משחק מרתק. טריילרים ראשוניים הציעו שזה יהיה עוד אחד בשורה ארוכה של סיפורי אימה שמתנגנים במתחם המקלט הנטוש. ציפיתי לפחדי קפיצה, ליצורים מעוותים שנאלצו ללבוש חולצות צר ולצחוק מטורף. במקום זאת,כפי שגילה אלק כשדיבר עם המפתחים מוקדם יותר השנה, זהו משחק העוסק ב"משמעות האמיתית של מחלת נפש".

כפי שנחשף היום, המשחק ישוחרר ב-23 בפברואר והשקעתי כמה שעות בחקר בנייה מוקדמת.

צפו ביוטיוב

נהניתי מאוד לשחק בעיר האור. בהתחשב בנושא, תהיתי אם 'נהנה' היא המילה הנכונה. זה כן. מעל הכל, זהו משחק מעוצב להפליא, שמתנגן כמו משחק הצבעה ולחיצה בגוף ראשון ולא בסימולטור ההליכה המצמרר שציפיתי לו. למרות שעדיין לא ראיתי הרבה מאוד פתרון חידות בפועל, המוסד עצמו הוא סוג של פאזל, מקום לבטל את הבחירה בו בזמן שאתה חוקר את החדרים והמסדרונות שלו.

ישנם מרכיבי אימה גלויים מהסוג שחשבתי שאולי נדחקו לצד אחד על ידי החששות הרציניים של הסיפור, אבל הם בטוב טעם. שוב, אני לא בטוח ש'טוב טעם' היא בדיוק המילה שאני מחפש אבל מה שאני מתכוון לומר הוא שהמשחק לא מרגיש נצלני. זה בוחן מקום אמיתי והיסטוריה אמיתית של התעללות מוסדית, ומציג קטעים הזויים שבהם המציאות מתעוותת נראים פנטסטיים ולא התיאור הכנה של מחלה שאולי מיועדת, אבל זה סוג הפנטסטי שנמצא במבוך של פאן ולא בלִחיוֹת יוֹתֵר.

אני לא רוצה לקלקל את העלילה ואני לא יכול כי רוב הטקסט עדיין ממתין לתרגום מאיטלקית, אז אני אספר כאן את הסיפור שלי. זה לא סיפור על מוסדות אבל זה סיפור על מקומות נשכחים, והוא מתקשר ישירות למה שלדעתי חשוב בעיירת האור.

האימה שלי מכלבי שמירה וקורי עכביש מנעה ממני לנסות חקר עירוני - פעולת התגנבות או פריצה למקומות נטושים - אבל אני מוקסם מבניינים שנותרו ללא שימוש ולא מיושבים. אחד מבתי הקולנוע הראשונים בסגנון אמריקאי בבריטניה, עם מבואה ענקית המוגשת על ידי מזבח עגול ומרכזי של חטיפים, נפתח ממש מחוץ לעיר שבה גדלתי בשנות התשעים.

הקולנוע - אז האחים וורנר, לימים Vue - היה חלק מפארק קמעונאי ופנאי מחוץ לעיר. פזורים על פני אותה רצועת בטון, מכוניות חונות ככל שהעין יכולה לראות, היו מסעדות של רשתות, ומתקן משולב של ארקייד ובאולינג. תמיד היו מסלולי באולינג באותם מקומות בין עיירות, אבל אף פעם לא בעיירות עצמן, כאילו הדרך היחידה לגרום לבני נוער לזרוק כדורים כבדים במסלול בשםשַׁעֲשׁוּעַהיו תקועים אותם הרחק מהסחות דעת אחרות.

עד שנה שעברה, לא חשבתי על זה הרבה זמן, אבל הקולנוע הזה היה אחד המקומות - יחד עם קורנרהאוס שעזב את מנצ'סטר - שבהם טיפחתי את אהבתי לקולנוע. בטח, בעיקר צפיתי בכל מה שהיה בו קצת דליקה ובמקרה הופיע באותו יום במקום לעשות בחירות קפדניות ולחשוף את עצמי לגדולה, אבל זה חלק מחוויית הלמידה. אתה לא מעריך את הדברים הטובים באמת אלא אם כן ראית את The Relic, The Faculty ו- Event Horizon בסך הכל אחת עשרה פעמים בקולנוע.

המולטיפלקס הזה, כפי שאולי ניחשתם, נסגר. לא ידעתי את זה עד שסיירתי בכמה מקומות מנעוריי ב-Google Street View. מוזר איך אין דרך לדעת שהוא ריק בוודאות כי המכונית של גוגל לא מתקרבת, מעבר לחניון הריק העצום. זה יכול להיות רק יום שקט או בוקר מוקדם. עם זאת, פזילה אל התמונות, והסדקים בזכוכית מתגלים, וכך גם הצמחייה המנסה להשיב לעצמה את האדמה שמתחת למבנה. זה בניין מת.

מיד רציתי לראות איך נראה הקרביים. חקר עירוני כסוג של נתיחה ואולי גם הלוויה. זה אולי נשמע מגוחך לומר שהייתי מרגיש קצת קתרזיס כשראיתי כמה נשאר וכמה השתנה, אבל זו האמת. כל כך הרבה פעמים יש תחושה שמקומות מהעבר הפסיקו להיות וברגע שהדלתות נסגרו והן מאבדות את הפונקציונליות שלהן, קשה לי לזכור אותם בכלל.

כל זה אומר שעיר האור היא בדיוק My Kind Of Game.אלק כבר כתב על השפעות העולם האמיתישמסתתר מאחורי המשחק, אבל לאחר ששיחקתי בגרסה האחרונה, אני רוצה לכתוב על משהו אחר לגמרי. בְּקִיאוּת.

ללכת בשלבים המוקדמים של "עיר האור" לא מרגיש כמו להיכנס למשחק אימה. זה מרגיש כמו מעשה של ארכיאולוגיה אישית. הפתקים והדיווחים שאתה מוצא מפוזרים על המוסד שאתה חוקר אינם שרבוטים חוזרים ונשנים של "הכל עבודה וללא משחק" או אדום עם חרוזי ילדים מעוותים שנכתבו מהווריד; הם הרבה יותר מטרידים. בירוקרטי. קלינית. אמין.

והוא הדין בבניין. נמשכתי לעיר האור ברגע שהבנתי שזה משחק על חקר מקום נטוש - מקום נטוש מלא בזיכרונות ומשמעות לדמות השחקן, לא פחות - במקום משחק על בריחה ממטורפי קומיקס . עם זאת, עדיין חששתי שהמקום יהיה כל כך ייחודי, בהתבסס על מיקום ממשי, עד שהוא לא מוכר. אם זה היה מקום מדהים, במובן המחמיר של המונח, זה היה מסתכן בתחושה פנטסטית כמו כל דבר שדמיין.

זה לא המקרה. כל מי שביקר או בילה במוסד רפואי מכל סוג יזהה פרטים על הסביבה, וכל מי שחש תחושת בידוד במקום שצריך להרגיע, יהיה ממש בבית. המוסד הוא סדרה של סצנות המתארות גנאי שנבנה בפאר, ולמרות שלא שיחקתי מספיק כדי להבין עד כמה הסיפור ישתלב בין הקירות הללו, עיר ללא אור מככבת במקום עם מעט עמיתים בז'אנר שלו.

השאלה מה זה הז'אנר הזה תתרוצץ עד שאנשים ישחקו ויבינו את המשחק. בהתבסס על הניסיון שלי, אני די בטוח שזה לא משחק אימה, למרות שהוא בהחלט מכיל רגעים מחרידים. זו תעלומה, אני חושב, תעלומה אישית מאוד שמתייחסת לדאגות רחבות יותר לגבי הטיפול באנשים הסובלים ממחלות נפש, וכל אחד אחר נסגר מהעולם ומטופל על ידי דמויות סמכותיות. זה מיד עוזר לו להתבדל מהמשחקים האלה שמשתמשים בהגדרות מקלט כתירוץ לטירוף ולמטורפים רצחניים.

עם זאת, ההיכרות של ההגדרה תישאר איתי. אני מצפה לראות יותר מהמקום הזה, בלי קשר לסיפור הספציפי שבתוכו, כי זה מרגיש כאילו לקירות יש פיות גם אוזניים, והרבה סיפורים לספר.

פוסט תסריט: לא מצאתי את הדרך שלי לקולנוע אבלאנשים אחרים תיעדו את מותו.