אחרי כל השנים האלה של נסיעה מהירה, נראה שסופסוף סוניק (ט. קיפוד) הגיע. הוא פרש מכבלי האינדיבידואליות והצטרף לעדר העולם הפתוח איתוסוניק פרנטירס, משחק שרואה את הכחול מטשטש את עצמו מתרוצץ ומהמר על פני סביבות עקרות בעיקר הדומות מאוד לנכסי ברירת המחדל הנשלחים עם מנועי משחק מסוימים. האם אני נראה ממורמר? לאבד את המחשבה. אני שמח בשביל סוניק, בכנות. הוא הצליח. הוא בפסגת העולם כרגע, מקבל ציוני ביקורת שהוא לא יכול היה לחלום עליהם מאז ימי הסלט של המגה דרייב. Metacritic בשנות ה-70! יכול להיות שהוא גם ננשק על ידי ישוע המשיח עצמו.
וכך הוא רץ, מפנה את דרכו בין קרש קפיצה, כננות, רפידות דחיפה ובלונים צפים קטנים, מקיש על כפתור ה-X כדי לקפוץ ביניהם כשמטרה קטנה מופיעה, קורא לו לעשות את כרצונו. סוניק מסתכל מזרחה, הוא מסתכל מערבה. והוא רואה מסילות טחינה. הוא פנוי, אתה מבין. וגם אני. משוחררת מלתת לזרוק ולו הקטן ביותר על הסדרה המטופשת והמטופשת הזו לילדים לא תובעניים.
לא, אני לא מריר. גדלתי לשחק את סוניק ולאחר מכן נהניתי או סבלתי מכל משחק בודד בסדרה כולה לאורך 35 השנים המבוזבזות שלי, הגנתי על הטעויות הנתפסות שלו כמעט בכל סיבוב והתעקשתי שהעבודה שנאספת שלו הייתה ראויה. שמשחקי סוניק, אפילו במקרה הגרוע ביותר, הציעו משהו מעניין, משהו מוזר; איזה מכונאי הוצג בצורה כל כך זרה למה שנחשב ל"עיצוב משחק" טוב שאני לא יכול שלא לחייך. תחשוב על האופן שבו Sonic Adventure מרגיש כאילו הוא מוחזק יחד עם מסקינטייפ בלוי, ובכל זאת נשאר תענוג מוחלט לחקור.
אוי, למען השם, כמובן שאני מרירה. איך יכולתי שלא להיות מרירה על כך שסוניק השליך את כל המוזרות המענגת הזו, את הטעות הבלתי פוסקת בחזרה אל פניי הבכייה? מה זה לעזאזל סוניק פרנטירס, בכלל? קבוצה של מפות עצומות שאתה חושף בהדרגה חלקים שלהן, עם אייקונים על כל זה כדי לסדר? זה ממצמץ, מדמם את Assassin's Creed, לא? זה מה שאנשים רוצים מסוניק! זה מה שגורם להם לעודד! לראות אותו עומד בתור. כדי שיהיה משעמם.
גבולות הוא לא כישלון מוחלט כמשחק, כמובן. חזרה על אותן פעולות והפיכת סוניק לחזק יותר ויותר הוא הדופמין הרגיל בעולם הפתוח. אותו סוג של סיפוק שהיית מקבל מניקוי חדר השינה שלך, חוץ מזה שאתה לא יכול לעשות שום דבר עם החלל שנותר. זו הבעיה ההרסנית ביותר עם Sonic Frontiers: כל מה שאתה עושה בסופו של דבר הופך את המשחק למשעמם יותר. שלבי ה"סייברספייס" נראים כמו הפוגה מבורכת מהחזרה המקהה של העולם הפתוח, אבל השלבים המסורתיים יותר של 3D Sonic עושים שימוש חוזר בפריסות שלבים ממשחקי עבר לפי תכנון - הם בחרו לעשות זאת. זוהי צורה נוספת של כניעה; הכרה והשלמה מוחלטת שהימים של כל דבר חדש - כל דבר מיוחד במקצת - הסתיימו היטב ובאמת.
הטכניקה הזו עובדת, כמובן. אנשים אומרים ש-Frontiers הוא המשחק Sonic הטוב ביותר מזה שנים. הם אפילו אומרים שזה משחק סוניק הטוב ביותר אי פעם (מה שהוא כמובן לא, אבל אין סיבה להילחם בחזרה). בסיס המעריצים של סוניק הוא פוסט-אמת בתוקף, והוא היה מאז שהסגה שבתאי היה שם דבר. זהו בסיס מעריצים שמצאתי את עצמי יותר ויותר מנוכר ממנו, ונראה שהכעס שלו גדל באופן דרמטי עם הביטחון העצמי הבלתי מוצדק שלו. גם אני די בטוח בעצמי - ברור - אבל לאחר שחוויתי את סדרת סוניק מאז הופעת הבכורה שלה ב-1991, ההבדל מבחינתי הוא שהנגזרת אוהבת שלסוניק מאניה,סוניק כוחות, ועכשיו, ההסכמה הסופית לאוסף המילים הפתוחות הגנרי, Sonic Frontiers, פצעה אנושות את העניין שלי ב-Sonic The Hedgehog. אמירה אבסורדית על פניו, אבל היא נכונה, וזו תוצאה מצערת באמת בהתחשב בתשוקה הקודמת שלי הן למשחקים והן לאנשים שמשחקים בהם, שלומדים אותם בבדיקה שאף זיכיון אחר לא קיבל מעולם.
זו קצת אירוניה נעימה שזהו הסוניק המוערך ביותר מזה זמן רב שסיים לכאורה את המסע שלי לצד הסדרה, השקיעה שלי במעריצים שלה. סוניק פרונטיירס הצליחה בכך שהשילה את מה שהפך את סוניק לכל כך מעצר עבורי; המוזרות שלו, חוסר הנכונות שלה להתאים את עצמן לדרכים ולסטנדרטים של המשחקים העכשוויים. עכשיו זה עולם כמו-פתוח מלא בדברים להרים ולמפות ריבועים למילוי, להוריד את אותם הבוסים שוב ושוב כדי לאסוף יותר פריטים ממה שאתה יכול להזדקק.
יש עתיד ארוך לפני Sonic Frontiers, עם כמה פריטי DLC בחינם והרחבות מתוכננות, אבל אני לא אהיה חלק מזה. זה המסמר האחרון בארון המתעניינים שלי ב-Sonic The Hedgehog, שחסרונותיו הוחלפו בתוכן. ההצלחה הבלתי ניתנת לערעור של המשחק והחיבוק החם של החובבים שמשעינים אותו גורמים לכך שלמציאות המשחקיות שלו אין חשיבות בעצם. שלושים שנה מאז שסוניק באמת היה חשוב, הוא חזר לאור הזרקורים, בדיוק בזמן שהנוכל של הרועה של המשחקים יתפוס לי את הצוואר ויוציא אותי מהמסך באופן קומי.
מבחינה קוסמטית, זה כמובן לא משנה ולו במעט שסוניק ניערה אותי סוף סוף. הסדרה חופשית לעשות מה שהיא רוצה, וסוף סוף מצאה נוסחה עם משיכה רחבה יותר. נותר לראות אם זה ימשיך עם הגישה הזו שברור שעובדת, או שסגה תמשוך שוב את התקע באופן בלתי מוסבר. לִי? אני אשחק במשהו אחר, כנראה איזה משחק NES, לא אכפת בעולם.סוניק הקיפודמת לי. אבל, עבור שאר העולם, הוא חיוני יותר, שלם יותר, מרגש יותר מאי פעם.
