כמו האהבה הראשונה שלך, או הנגאובר הראשון שלך, אתה אף פעם לא באמת שוכח את משחק הווידאו הראשון שלך.

אתה מכיר את האחד. המשחק שהייתם אובססיביים אליו לראשונה. המשחק שהעברתם לחברים משועממים מאוד בפינה באזור המשחקים הרכים.

עבורי, אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הוא משחק בארץ הפלאות המפוקסלת של סיירה מ-1988,King's QuestIV: הסכנות של רוזלה.

"רצועה צרה של חוף גובלת באוקיינוס ​​עצום המשתרע ממערב. אחו ירוק ויפה, מנוקד באשכולות פרחי בר, ​​הולך מזרחה."

מהרגע שהורי העלו את יצירת המופת של רוברטה וויליאמס, הייתי מאוהבת. והיה הרבה במה להתאהב, מפלטת הצבעים החיה של 16 סיביות ועד לפורצת הדרך באמתפסקול רולנד MT-32- הפרטיטורה המוזיקלית הראשונה אי פעם שהולחנה למשחק וידאו. עם זאת, השיא היה העולם הסוחף.

נשאבתי ממגוון הטרופי האגדות, מגמדים ופיות ועד מפלצות ובתים רדופים (שלא לדבר על הדרכים המורבידיות המרתקות למות). אבל הטוב מכולם עבור ילדה קטנטנה בת שלוש, הייתה הנסיכה האמיצה, בלונדינית, בשם רוזלה, הרפתקנית.

"נמר שלג לבן ומנומר שוכב על רצפת חדר המיטה של ​​ג'נסטה. הוא שוכב די בשקט, אבל לעווית מדי פעם בזנבו."

במשחק, רוזלה מקבלת 24 שעות מועטות, משוחקות בזמן אמת, לצוד דרך אדמת תמיר אחר חתיכת פרי קסם כדי להציל את אביה הגוסס, המלך גרהם, בבית בדבנטרי. במקביל, חברתנו הגוססת הגוססת, ג'נסטה, דורשת מאתנו להחזיר את 'קמע הקסם' שלה מלולוט הנבל, שנכנס לתפקיד דיקטטור מרושע בעל כנפי עטלפים בהיעדרה של ג'נסטה.

כמו בחוויות המשחק הראשונות של ילדים צעירים רבים, אלמנטים כמו 'עלילה' היו מקריים לחלוטין לשמחה של פשוט 'ללכת' ממסך למסך, לחקור את תפאורות הטכניקולור ולפגוש דמויות מפוקסלות.

"אפשר לשמוע את הציוצים והקרקורים הרבים של יצורי ביצה בלתי נראים."

זה היה משחק מתקדם לילד בגילי. למרבה המזל, כקוראת נלהבת וחובבת סיפורים, אמא שלי הפכה מאוהבת באותה מידה.

המעבר שלנו מסיפורים לפני השינה ל- King's Quest הרגיש חלק, ביצוע הנרטיב התפתח בקלות ממדיום אחד למשנהו. ישבתי מכורבל בחיקה של אמא כדי לחשב חידות, למצוא סודות חדשים כשהדמיון הצעיר שלי שותה את הכל בזעם.

עד מהרה התחלתי לאבד את עצמי בארץ תמיר. כדי לכוון את רוזלה ממסך למסך, הייתי מניח את מקלדת בני ה-80 של המשפחה על הרצפה ומשתמש בבהונות החשופות שלי על מקשי החצים. זה גרם לרוזלה למות, הרבה. סליחה, רוזלה.

עם זאת, לאחר זמן מה, לחקור לא היה מספיק. הייתי רעב לעוד. מה קרה אחר כך? מה לגבי מקומות אחרים שתוכלו לחקור? מה מסתתר מעבר ליער הכחול המלא בעצים רצחניים ממש? (חבורה של מכשפות שרוצות גם להרוג את רוזלה, כפי שהתברר).

"השביל הבוגדני מתפתל צר סביב ההר הסלעי. מרחוק, יושב על מדף סלעי, אתה רואה טירה חשוכה ולא ידידותית."

מחסום אחד ענק עמד ביני לבין התשובות, אחד שנראה גדול מכל מה שרוזלה נתקלה בו: אוריינות. עדיין לא הייתי בבית הספר, אז מעולם לא למדתי לקרוא, ובוודאי שהייתי צעיר מכדי לאיית.

כמו שאר הקטלוג המוקדם של סיירה, King's Quest IV הסתמך על קלט טקסט, והתהדר בתסריט תוסס של כ-2000+ שורות. מ-"CLIMB LADDER" ו-"PICK UP BALL" הפשוטים, ועד "TICKLE UVULA" המעט מוזר יותר (הלוויתן הארור הזה), כל פעולה והתגובה שלה העמידו את האוריינות שלי במבחן.

וכך בהכרח...

"אמא!," הייתי צורח מחדר המחשבים. "איך מאייתים 'חד קרן'?"

"מה זאת אומרת 'דיבור'?"

ואפילו פעם אחת: "מהי דרך אחרת לומר 'קרא מצבה'?"

שבועות לאחר מכן, היינו מגלים ששם העצם שחיפשנו הוא ה'כתובה' המעורפלת חסרת התכלית. כל הכבוד על זה, סיירה.

"אתה רואה חד קרן יפהפה ופרוע באחו. המעיל שלו אפור-תפרפר, והקרן הנפלאה שלו זורחת כמו זהב. חד הקרן נרתע מהתקרבותך ומסתלק משם."

באופן לא סביר, אמא שלי נמאס מעט מהבקשות הבלתי פוסקות הללו, ועד מהרה הפכתי לבעלים של חפיסה עבה של כרטיסי פלאש בעבודת יד, מעוטרים באוצר המילים הייחודי של המשחק. 'תְהוֹם', 'יהלום', 'חרפושית' - אלה הפכו ל-ABC שלי.

תרגול עושה מושלם, כמו שאומרים, ובחיפושי האישי ללמוד לקרוא, הקושי המייסר של משחקי סיירה פעל לטובתי. אם כי יותר סלחני מהקינג'ס קווסט III הנוקשה לשמצה, KQIV סיפקה אינספור דרכים למות, או גרוע מכך - להרוס לצמיתות את המשחק שלך.

למשל: האם לא "הסתכל על הרצפה" לפני שנמלט מהאי המדבר? אתה תפספס את ה"רסן" המכריע, וזהו. כמובן, המשחק לא יגיד לך את זה, אז זה היה תלוי בנו להבין שזה שוב הזמן לטעון מחדש ולהתחיל מחדש. לשכוח להרים תולעת, להחליף בחוט, לתפוס דג ולזרוק את הדג לציפור לפני שהציפור עפה? בום, לכוד על האי המדבר הזה לנצח.

לִטעוֹן מִחָדָשׁ. תתחיל מחדש.

זה כמובן בלי להזכיר את רמת הדיוק הכירורגית הנדרשת להגדלת גרמי מדרגות, שבילים בראש צוק, ובשלב מסוים, לשונו של לוויתן (הלוויתן הארור הזה!).

למרות שהחוויה הייתה מזוכיסטית בצורה שרק משחקים מוקדמים יכולים להיות, היא הועילה לי במידה ניכרת. נאלצתי לחזור ולהקליד את הפקודות שוב ושוב, מה שהופך את רוזלה ל'נשיקה צפרדע', ובהמשך ל'פיק UP FROG COWN', בפעם המי יודע כמה.

וכל זה בסוף שנות ה-80, בלי שמץ של דרך.

"ביצה בוצית ענקית מתפשטת מזרחה. עצי ביצה גדולים מכוסי אזוב מתנשאים מעליו, בעוד שבצי דשא וצמחים קנים מבצבצים מהבוץ".

אמא ואני לא נרתע, המשכנו במשחק. כישורי הקריאה שלי, יחד עם האובססיה שלי, גדלו בעין. התפלאתי איך למילים פשוטות יכולות להיות השפעות 'אמיתיות', לשנות תוצאות ולגלות עולמות חדשים עם משפטים כמו "פתח דלת". הרגשתי שאני ממש בסיפור.

הזמן עבר. חיילנו הלאה. ואז לבסוף, יום מסחרר אחד באדינבורו, אמא ואני סיימנו את המשחק. אבי העמיס בזהירות את מחשב המגדל העצום שלנו ואת צג ה-CRT בתא המטען של המכונית, ונסע אותו 400 מייל לבית של סבא וסבתא שלי. עשינו את זה.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר היה לי גיל קריאה של ילד בן תשע.

"אתה נותן את הקמע הקסום לפיה הגוססת. כמעט מיד, הצבע חוזר ללחייה ועיניה הירוקות מתחילות לנצנץ. היא מתיישבת במיטה, נמתחת ומחייכת אליך."

בזמנו לא יכולתי לדעת את ההשפעה המתמשכתKing's QuestIV יהיה על החיים שלי, או של אמא שלי, וגם לא כמה זה יקרב אותנו. איך היינו מדברים על זה שנים קדימה, ונזכרים בתקופת המשחקים שלנו, "קטעים מפחידים" והכל.

אמא מתה משבץ מוחי בשנת 2007. אני מתאר לעצמי שאין יותר מדי מקרים שבהם אנקדוטות על משחקי מחשב ישנים סופרו לכנסייה מלאה אבלים במהלך הלוויה של אמם, אבל זה מה שעשיתי בסופו של דבר.

היום, אני שומר את הזיכרון של זמננו כששיחקנו את King's Quest IV כל כך קרוב לליבי. זה הזניק אהבה לכל החיים למשחקים, שלא לדבר על קריאה וכתיבה, חיזוק ההשכלה שלי ועיצוב הקריירה שלי. אבל יותר מזה, זה תמיד יישאר הזיכרון הקדום והעשיר ביותר שלי מאמא.