הרגשתי חזק לגביהרוע שבפניםכשזה יצא לראשונה. ב"חזק" אני מתכוון שדי שנאתי את זה.

לאלו מכם שזוכרים את מסע השיווק האגרסיבי שהיה כרוך בהכרזה על מנהלו וותיק האימה שלושינג'י מיקמיבתור הפלא התשיעי של היקום, מוכן להחיות ז'אנר מת, אתה צריך להבין.

בתור מעריץ ענק של אימה הישרדותית, הגוף שלי היה מוכן. ציפיתי לאווירה מעוצבת באומנות, לאלמנטים פסיכולוגיים עדינים שפועלים בסיפור שלו ולהישרדות כפי שהכרתי אותו - רמז: זה היה כרוך במועדון מועדוןשיביטומעל הראש עם קרן נעל פנימהסִירֶנָה.

וזו, גבירותיי ורבותיי, הסיבה לכך שאתם לא מצפים לדברים. רַק. לְהַפְסִיק. ההייפ חסר ההיגיון שלך הורס דברים טובים אחרת.

כשביקרתי מחדש ב-Evil Within שנים מאוחר יותר, ואחרי ששיחקתי בוהֶמְשֵׁך, הבנתי איזה משחק אדמדם טוב זה. נכון, יש כמה בוסים טיפשיים שגורמים לך לרצות לקחת מסור חשמלישֶׁלוֹראש והסיפור נוטה להתפוגג למלודרמה הרבה יותר ממה שאמור להיות מותר. אבל היה בו משהו הרבה יותר חשוב מרוב הדלי - לא, לא דם וקרביים, למרות שיש בו הרבה מזה - ל-Evil Within יש זהות חזקה.

הדמויות והכתיבה המוזרות שלו, מפלצות מוזרות עוד יותר, מיקומים סכיזופרניים, גישה חולנית לאלמנטים של משחק תפקידים ושימוש תכוף בקלייר דה לון של דביסיכולם יוצרים עולם מיוחד במינו. שכמותם לא ממש חזרו עדResident Evil VII- משחק למיקאמי לא היה יד אבל, במילותיו שלו, 'נוצר יפה'.

לשינג'י מיקאמי, טעיתי ואני חושב שבעצם הצלחת להחיות ז'אנר מת. מִצטַעֵר.