השבוע, אצלנוהמשחקים עשו אותיסדרה, לואיס דנבי מסביר לנו איך זה היהרְעִידַת אֲדָמָהבא לעשות אותו. בחשבון מאוד אישי, גלה כיצד משחקי וידאו אלימים הוציאו את הבדידות של ילד, ואפילו גרמו לו ללכת לבית הספר.
אי שם בעליית הגג המאובקת בבית הוריי, תהיה קופסה. ההורים שלי כמעט ולא זורקים משהו: אם יש עודף בלאגן, המצב מנותח, והפריטים הכי פחות שימושיים נלקחים בלופט, שם הם עלולים לשבת שנים, אם לא עשרות שנים.בְּתוֹךהקופסה, יהיו כל מיני ציורים של ילדים. ציורים של מכוניות ושל מטוסים, של רכבות הרים וחיות בר. יהיו שלושת העמודים הראשונים של ספר בשם 'תעלומת הסיכה האבודה', משורבטים בכתב ידו של ילד צעיר ומושלכים בגלל תשומת הלב שלו. ויהיה ספר תרגילים, מלא מכסה לכריכה עם עיצובי רמה, סקיצות מפלצות ורעיונות לנשק. הם יהיו שם מאז 1996, כשהייתי בן שמונה, וכולם יושפעו ממשחק בודד: היורה התלת-ממד המכובד של id Software, Quake.
Quake לא היה המשחק הראשון שאי פעם שיחקתי בו, והוא גם לא קרוב יותר להיות הפייבוריט שלי. אבל זה היה המשחק הראשון שכבש את דמיוני בצורה כה מוחלטת. הייתי רחוק,רָחוֹקצעיר מכדי לשחק בו, כנראה. אני זוכרת שאמא שלי הייתה קצת מרוצה מההחלטה של אבא שלי להכיר לי את זה. אבל הוא עשה זאת, והתוצאות היו - אני בטוח - לא מה שאף אחד מהם ציפה.
אני מרגיש שאני צריך לשים את כל הסיטואציה קצת בהקשר. הייתי חנון בן שמונה עם משקפיים על הפנים וסד על השיניים. היה לי קשה בבית הספר. היו לי כמה מכרים, שהיו מספיק נחמדים אליי. הייתה לי גם קבוצה של "חברים קרובים יותר", שלא היו. והייתה לי מורה כל כך נוראית, כל כך מתעללת בכוחה כלפי הקטנטנים האלה, עד שהחשבתי אותה כבריון הכי גדול בעולם.
התוצאה הייתה שכל בוקר, בסביבות שמונה וחצי, פתאום התחלתי להרגיש חולה מרהיבה ולהודיע להורי שאני בהחלטחוֹבָהלהישאר בבית באותו יום. זה התחיל לקרות לעתים קרובות כל כך שהם נאלצו, יותר מפעם אחת, לגרור אותי ממש לפתח הכיתה שלי. הדברים לא היו מאושרים.
באותו זמן, בדיוק קיבלנו את המחשב המשפחתי הראשון שלנו - עדיין אין חיבור לאינטרנט - ויחד איתו אבא שלי קיבל עותק של Quake. היה לו תעודת 15 גדולה ושמנה בחזית הקופסה. מלכתחילה זה היה תענוג אסור, השמור רק למבוגרים. אבא שלי היה מתגנב לשעה בערך מדי פעם, והיינו שומעים קללות עמומות, או קול של גבר מבוגר קופץ רגל לאוויר בהלם של - נגיד - הקירות נופלים בפרק 1, משימה 5, חושפת שמבלר, כולו בשר לבן וברקים, מוכן לקרוע את האף הדיגיטלי שלו.
התחלתי לגלות עניין. ואבא שלי התחיל לגבש תוכנית.
נכרתה עסקה. כל בוקר הייתי קם בשבע וחצי, כרגיל. אבל במקום לצפות בטלוויזיה, יורשו לי חצי שעה על Quake. זה היה בהסכם שכאשר יגיע הזמן ללכת לבית הספר, אעשה זאת ללא מהומה. לא הייתי מעמיד פנים שאני חולה, ולא הייתי מתקיף התקף זעם. אם היו בעיות בבית הספר, הייתי מספר ברוגע לחבר צוות, ומספר להורים שלי כשהייתי מגיע הביתה, והם היו מסדרים לי את זה.
וכך, עם אבא שלי במעקב, כנראה לבקשת אמא שלי, התחלתי לשחק בקוויק. בסוף הפרק הראשון מתוך ארבעה, הייתי מרותק לחלוטין. גיליתי משחקי פעולה תלת מימדיים, וזה היהנִפלָא.
Quake לא מוערך מדי. דום מקבל את כל המחמאות על היותו החדשן, למרות שזה לא היה באמת, ו-Quake III הוא הכותר שהרוב יצביעו עליו כפסגת הסדרה, למרות ששלושת משחקי ה-Quake הראשונים היו כל כך שונים זה מזה, עד ש הם מתנגדים להשוואה סבירה. כאשר קוייק מוזכר, רוב האנשים זוכרים אחד משני דברים: שהוא היה חום, או שהיה לו מרובה משתתפים הגון.
לא הייתי מודע באותו זמן עד כמה חשוב המולטיפלייר של Quake. הצגת mouselook, שמעט מאוד משחקים יישמו קודם לכן, אפשרה מאבק בקרבות deathmatch להילחם בקצב מפחיד ובדיוק מושלם. Quake גם הציג את הרעיון של קפיצת הרקטה, שעליו יש לשבח עד קץ הימים.
אבל, כמו שאמרתי, לא היה לנו אינטרנט. גם לא היה לנו יותר ממחשב אחד לרשת. Multiplayer היה דבר סודי, אפשרות נוספת בתפריט שלעולם לא ניתן היה לגעת בה. החוויה שלי עם Quake באותה תקופה הייתה לשחקן יחיד בלבד. ולמרות שביקורות על פלטת הצבעים העגומה של מסע הפרסום הסולו הן די מובנות, הן נוטות להעלים היבט אחד מכריע לחלוטין של העיצוב של Quake: זה אולי נשלט על ידי צבע אחד, אבל המגוון היה פשוט אדיר.
מטירות גותיות קודרות ועד למתחמי טלפורטציה היי-טק, בזמן שנלחמתם באינספור אויבים שונים עם כלי נשק מגוחכים יותר ויותר, Quake התענגה לחלוטין על סירובה להישאר בשקט. היצירתיות שלו, אפילו בתוך המשאבים הטכניים המוגבלים של אותה תקופה, היא יוצאת דופן. אתה זוכר את מנהרות הרוח? המפלס שחולק לכמה אזורים שונים, נגיש רק על ידי כך שאתה מאפשר לעצמך להישאב על ידי צינורות ואקום ענקיים? או מה לגבי Ziggurat Vertigo, הרמה הסודית הנגישה מאחד מהאזורים המוקדמים של המשחק? בכך, כוח המשיכה ירד בצורה ניכרת, כלומר אתה יכול לקפוץ מסביב למפה כרצונך, תוך העברת רקטות בזהירות לכיווןמפלצתעל המדף הרחוק.
רמת הדמיון הזו היא שהדהימה אותי, וזרמה את המיצים היצירתיים שלי. לפני כן, החוויה שלי במשחקים הייתה פלטפורמות זבל של סרטי קשר בכל מה שהקונסולה דה ז'ור הייתה באותה תקופה. אבל Quake היה הדבר האמיתי. אתה יכול לעשות את הדברים האלה במשחקי מחשב? עד אז לא היה לי מושג.
לקח לי כמה חודשים מהמפגשים האלה של חצי שעה כדי להשלים את Quake. במהלך הזמן הזה, ההיכרים המעורפלים הפכו לחברים כשנקשרנו לעניין משותף חדש. תמיד הנחתי שאבא שלי ביקש את רשות ההורים שלהם לפני שנתן להם לשחק איתי משחק וידאו אלים, אבל אולי לא. נקווה שלא הרסנו את המוח של ילדים.
אני בטוח למדי שלא עשינו זאת, ואיפשהו בעליית הגג המאובקת ההיא נמצאות הראיות: סקיצות, דפי רעיונות ומסמכי עיצוב למשחקים חדשים לגמרי המבוססים על הרעיונות של Quake, משורבטים על ידי קבוצה של חברים חדשים שנמצאו, עם תחביב יצירתי חדש, מתוך יראת כבוד מהדמיון החדש של משחקי מחשב.
