מחקרים אקדמיים של אלימות גורמים לאלימות

יש כמה דיווחים מתנודדים שמתרחשים היום, עם עוד מחקר שטוען שהוא מוכיח קשר בין צפייה באלימות של צעיר לבין היותו סובלני יותר לאלימות. מה שנדון כעל משחקי וידאו. שזו דרך מוזרה לראות מחקר שמציג תמונות מסרטים ל-22 בני נוער, ומדגים שככל שהקליפים מתקדמים המוח שלהם מגיב פחות אינטנסיבי, ולא מפתיע שכן גם מחברי המחקר עושים את אותה קפיצה פרועה. עם זאת, זה עדיין כניסה לויכוח אם תמונות אלימות מולידות אלימות.

המחקר - "רגולציה פרונטו-פריאטלית של חשיפת אלימות בתקשורת בקרב מתבגרים: מחקר רב-שיטות" - פורסם ב-מדעי המוח החברתיים והקוגניטיבייםיומן (אחד עם שיעור נמוך יחסיתגורם השפעה), אין כמעט שום קשר למשחקי וידאו. בני הנוער לא היו במעקב לא שיחקו ולא צפו באחרים ששיחקו במשחקי וידאו.למרות זאת, ה-BBC כוללתמונה של בקר PS2, אפרופו שום דבר בסיפור. אבל כמובן שקל לעשות את הקישור.

אל תבינו לא נכון - זו לא הטיראדה המטורפת שלי כי מישהו מעז לפקפק במשחקים יקרים. אם יש קשר ברור בין משחקי וידאו אלימים לבין רמות מוגברות של אלימות בקרב שחקנים, אז אני חושב שזה יהיה חשוב ביותר לחשוף ולדון. כי זה ישפיע עלינו באופן ישיר, ובתמורה, על הדרך בה אנו מגדלים את ילדינו. אבל אנחנו צריכים לבסס את זה בראיות, ולא ספקולציות פרועות. מה שנראה כי הוא הבסיס לאופן שבו המחקר הזה מדווח על ידי מחברו.

המחקר הספציפי הזה כולל כמה טענות ראויות לציון. במחקר זה הוצגה לבני נוער סדרה של קליפים מ"סרטונים" אלימים, והתבקשו לדרג את תגובתם אליהם, במקביל למדידת תגובת המוח שלהם. זה הוכיח שככל שהקליפים התקדמו, הם הגיבו פחות. ד"ר ג'ורדן גרפמן אומר,

"ההשלכות של זה כוללות את הרעיון שחשיפה מתמשכת לסרטונים אלימים תגרום למתבגר להיות פחות רגיש לאלימות, יותר לקבל אלימות, ולעלות בסבירות גבוהה יותר לבצע מעשים תוקפניים שכן המרכיב הרגשי הקשור לתוקפנות מצטמצם ובדרך כלל פועל כבלם על התנהגות תוקפנית".

את המרכיב האחרון הזה, "הסבירות הגבוהה יותר לבצע מעשים תוקפניים", המחקר לא עושה שום ניסיון לחקור, אלא מציין זאת עם קישורים למאמרים אחרים, ואז מציין זאת כמסקנה.

יש בלבול מעניין בין מחקרים על אלימות בתקשורת ואלימות כתוצאה מכך בחיים האמיתיים. התומך העיקרי לכך הוא ספר מאת קרייג א. אנדרסון, דאגלס א. ג'נטיל וקתרין א. באקלי, הנקראהשפעות של משחקי וידאו אלימים על ילדים ובני נוער(PDF). הוא מתיימר להדגים קשר בין תוקפנות מוגברת למשחקים אלימים. אבל כמובן שהיו מחקרים אחרים שסותרים את זה לחלוטין, והוכיחו רק שמתבגרים אלימים נמשכים יותר למשחקים אלימים.

בתקציר של העיתון החדש נכתב:

"מתבגרים מבלים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם בצפייה בתוכניות טלוויזיה וסרטים המתארים אלימות. עם זאת, לא ידוע כיצד היקף השימוש בתקשורת האלים וחומרת התוקפנות המוצגת משפיעים על תפקוד המוח של מתבגרים. חקרנו את תגובות מוליכות העור, הפעלת מוח וקישוריות מוחית לאלימות תקשורתית אצל מתבגרים בריאים בתהודה מגנטית פונקציונלית הקשורה לאירוע ניסוי הדמיה, נבדקים צפו שוב ושוב בסרטונים עם תקן שהציגו דרגות שונות של התנהגות אגרסיבית מצאנו הסתגלות ליניארית כלפי מטה בתגובות מוליכות העור עם תוקפנות גוברת וחוסר רגישות כלפי סרטונים אגרסיביים יותר קליפת מוח אורביטופרונטלית צידית (lOFC), precuneus ימני ואונות פריאטליות תחתונות דו-צדדיות, שוב מראה ליניארי כלפי מטה התאמות וחוסר רגישות כלפי סרטונים אגרסיביים יותר ניתוחי מיפוי סיבתיות של Granger חשפו הנחתה ב-lOFC השמאלי, מה שמצביע על כך שההפעלה במהלך צפייה במדיה אגרסיבית מונעת על ידי קלט מאזורים פריאטליים שהצטמצמו עם הזמן, עבור סרטונים אגרסיביים יותר. הגענו למסקנה שמדיה אגרסיבית מפעילה רשת רגשית בעלת יכולת להקהות תגובות רגשיות באמצעות תשומת לב מופחתת עם צפייה חוזרת בתכני מדיה אגרסיביים, מה שעלול להגביל את הקישור בין ההשלכות של תוקפנות לתגובה רגשית, ולכן עשוי לקדם אגרסיביות עמדות והתנהגות".

מה שנראה כמו התחלה טובה. אבל בתוך הפסקה הראשונה נשמעת ההצהרה המדהימה הזו:

"מחקר מקיף וסיקור תקשורתי קשרו ירי בבית ספר (Anderson et al., 2007, p. 3), שכפולים מהחיים האמיתיים של תוכן משחקי וידאו (Crowley, 2008) ותוקפנות כללית לחשיפה לתקשורת אלימה ביותר (Anderson and בושמן, 2001, 2002).

מעולם לא היה מקרה אחד של ירי בבית ספר שקשור למשחקי וידאו אלימים. זה פשוט פנומנלי להתחיל מאמר בטענה מקוממת שכזו. ציטוט של "סיקור תקשורתי" - המקום היחיד שממנו מגיעים רעיונות סוררים כאלה - סותר ייאוש שהוא לא מדעי עד מאוד. לקרוא למשהו שאינו קיים "מורחב", ולאחר מכן לא לצטט ציטוטים ישירים המדגימים דבר מהסוג הזה, מראה על הטיה בכניסתם למחקר.

נראה כי התוצאות שלהם מוכיחות שהייתה ירידה בתגובת המוח לאלימות במהלך המשפט, והציגו ארבעה קטעים שניים של 60 סרטונים מושתקים של אלימות בעולם האמיתי. 22 בני הנוער הן פיזית והן נפשית הגיבו פחות ככל שהקליפים התקדמו. זה אכן מוכיח שחשיפה לאלימות תקשורתית גורמת לנער להיות - לפחות באופן זמני - מחוסר רגישות בתגובתו כלפי צפייה באלימות.

עם זאת, יש כאן כמה פגמים קיצוניים. ראשית הוא גודל המדגם הזעיר. 22 לא מספיק כדי להסיק מסקנות כה נחרצות. שנית, הזמן הקצר ביותר המושקע במחקר נראה בעייתי מאוד. בני הנוער נבדקו לתוקפנות רק לאחר הבדיקה, יום לאחר מכן ושבועיים לאחר מכן. לא נעשה שימוש במחקר ארוך טווח.

ה-BBC ביקש את דעותיו של פרופסור דיוויד בקינגהם, מנהל המרכז לחקר ילדים, נוער ותקשורת. הוא ציין שאלימות היא נושא מורכב מאוד, שלא כמעט כל כך בקלות מוסבר. ואכן שאלימות היא "בעיה חברתית". לא חסרות ראיות לכך שהתנהגות אלימה מולידה התנהגות אלימה. זה נראה בהתנהגות ארוכת הטווח של אנשים, במקום בהשערות מזויפות ללא ראיות. בקינגהאם אמר ל-BBC,

"ההצעה היא שבמשך תקופה, אנשים יכולים לפתח סוג של סובלנות לדימויים האלה - אבל מילה אחרת לזה היא רק שעמום. הוויכוח הזה מתנהל עוד לפני שכולנו נולדנו. במאה ה-19 אנשים נבהלו מההשפעה של 'Penny Dreadfuls' אם אנחנו באמת מעוניינים באלימות ובתוקפנות, במקום להאשים את התקשורת בכל מה שלא בסדר בעולם, אנחנו צריכים להסתכל מה מניע אותה במציאות. החיים".

אבל קשה לגרום לעיתונות לכתוב סיפורים שחוסמים את הנייר הזה.