ברנדן הולך לספר לך הכלRenegade Ops, ולא אכפת לו. לא, ממש לא אכפת לו. הנה מה שהוא חושב:

שׁוֹבָב. אני מניח שזו המילה לזה.Renegade Opsהוא רועש, בדיוק כמו שבעיטת כדורגל בתוך הבית גועשת, או בניית מבצר מספות ואהילים זה רועש. Renegade Ops הוא משחק שהוא בהחלט רדוד ולא מאוד המצאתי אבל יש בו משהו שגורם לי לא לדאוג מכל זה. השטיק הכפול הזה אף פעם לא באמת גורם לי להרגיש כמו ילד שוב, אבל הוא עושה עבודה מצוינת להזכיר לי שהייתי כזה. כדור הרס זעיר של אדם אחד. ממש בלי התחשבות בסביבה או במעשים שלי, מונעת אך ורק על ידי רעב עמוק לכיף.

כאן הכיף הזה - מילה שלעתים קרובות אומרים לי פשיסטים בשפה לא להשתמש - מנוהל בצורה מאוד מוכרת. זהו יריות עם נטייה להגברות כוח, פיצוצים מסיביים מעלי אבק, נהיגה מהירה בהשראת מכונות מיקרו וסביבות שופעות וניתנות להרס. אתה משחק כקבוצה של שכירי חרב שנשבעו בלה בלה משהו בלה.

למען האמת, אני מיד חוזר בו מהחרוץ הזה. זה ממש לא בסדר ואני מצטער. כי העלילה והנרטיב של הרומן הגרפי שמתגלים הם פסטיש כל כך קפדני של קומיקס מלחמה של בנים משנות ה-60, עד שאי אפשר באמת לגלגל את עיניך אליו מבלי להרגיש בסתר קצת מסחרר מהעובדה שפניו של מישהו פשוט עלו באש.

בעוד שלכל דמות שוללים את הקול או ההתפתחות שלה (למי אכפת?), לכולם יש נשק מיוחד ועץ מיומנות מסוים. אתה יכול ללכת על פאנק במשאית, או חתיך ב-Humvee, או אפילו את גורדון פרימן בכרכרית הדיונה שלו היישר מהכביש המהיר 17 (שהנשק המיוחד שלו הוא לזמן זן של אנליונים). למה גורדון פרימן נמצא בתפריט בחירת הדמות? כִּי. רק בגלל. אל תחשוב למה גורדון שם. זה השיעור הראשון שלך בחגיגת החוצפה של Renegade Ops.

אל תחשוב, כי לחשוב זה טיפשי.

כולנו שיחקנו הרבה שמאפים. עם הזמן הטעם שלי בהם ירד. הרבה מההתלהבות שהייתה לי מהז'אנר פחתה אבל אני יודע שאם הייתי יכול לחזור ולהעביר עותק של Renegade Ops לעצמי בן העשר שלי הוא היה מעריץ אותו. לא רק בגלל שהוא משתמש במילים שובבות כמו "בולשיט", אלא בגלל פשוט המוח העליז שלו והגישה ההרסנית שלו ללא תשובה.

כשאני משחק Renegade Ops, אני נזכר קלות בזוג משחקים, שנקראים Desert Strike ו- Jungle Strike. אני נזכר בשמחה שהרגשתי כשפוצצתי בסיס אויב ובתסכול של השלכת הבקר שחשתי על איבוד חיים - כי Renegade Ops לא חף מתסכולים עזים. אבל יותר מכל אני נזכר בחוסר המחשבה המאושר של כל זה.

אני לא מקבל רגשות כל כך חזקים כשאני מפוצץ דברים כאן. אבל אני מקבל את הרושם שאם המוח שלי פשוט היה שותק לעשר דקות, במקום לחשוב על מה שהוא הולך לכתוב על המשחק בביקורת הזו, אז כמעט בוודאות הייתי אבוד להשתוללות חיוך חסרת מושג, דרך אינספור דברים מזיקים כפרים. וזה באמת עושה עבודה טובה בזה - להציג אותך כאידיוט בעל פרופורציות של צוות אמריקה. כל הזמן אומרים לך להציל עיירות מהרס ולהציל חקלאים חסרי אונים. אבל עד שסיימת לנהוג על כל המפה, לנקות את מכוניות האויב, הטנקים והצ'ופרים, הרבה פעמים יישרת יותר מהתשתית של המדינה ממה שיש לנבל. ולמשחק אפילו לא אכפת.

אני רוצה לומר שהמשחק מתענג על בתי הספר והבתים המקומטים. שזה צוחק על כל האנשים הווירטואליים האלה שהפכו כמעט חסרי בית. אבל זה בכלל לא זה. המשחק הזה פשוט לא מפסיק לחשוב על דברים כל כך הרבה זמן. זה חסר תשומת לב. זה פשוט לא אכפת. וזה קצת גורם לך לרצות שלא יהיה אכפת גם לך.

הבעיות מגיעות - אהה - הבעיות מגיעות מאותו דבר שיהפוך אותו לנגיש מיידית לברנדי בן עשר. מָסוֹרֶת. אולפני Avalanche - למרות שעשו משחק קטן מדהים עם כמה שבילי אבק מקסימים - דבקו בקפדנות רבה במסורת. זה בהחלט ישמח הרבה אנשים בהקשר הזה. אבל לברנדן המבוגר נמאס מהרבה מההקצרות האלה.

אמנם אני יכול לעלות על הסיפון עם מספר מוגדר של חיים יחד עם מסך ה-Game Over המכובד, אבל היחס להעלאות כוח הוא ארכאי מגע. אתה מבין, מדי פעם תאסוף כוח-אפים לנשק תוך כדי, אשר מגדילים את הכוח של המקלע הראשי שלך או מעניקים לך נשק משני כמו אקדח מסילה או משגר טילים. קבלת הכוחות האלה מעניקה לך מומנטום קדימה נהדר, ומכיוון שהאויבים שנזרקים עליך נעשים גדולים יותר ויותר קשים, נראה שהוא מתאזן היטב. זה עד שהכרכרה שלך מתהפך ברגע לא מתאים וכל מיני מוות ימטילים עליך בבת אחת.

בּוּם. אתה מת. אבל עם ההפצה מחדש, המכונית שלך נשללת מכל התגברות שאספת בעבר, מה שמשאיר אותך להתמודד מול טנקים ענקיים, משאיות רכובות טילים ומובילי ג'נוסייד זורקים להבות עם זרם יחיד של אש מקלעים. כל זה מביא למה שהרבה הוגים גדולים כינו "חידת משחק השתייה". כלומר: ברגע שאתה מתחיל להפסיד, אתה תמשיך להפסיד.

מה שהופך את החיים הראשונים למכריעים פי מאה מארבעה או חמישה הבאים, כולם קצרי מועד ומעיקים ללא מידות בזכות העובדה שכל זה קורה בדרך כלל כשאפשר לראות את סוף הרמה באופק. יש סיכוי קטן כל כך להתחמק מתבוסה. אני מאבד כל כבוד למסך Game Over הרגיל בשלב זה. בשלב זה, אני רוצה שהמסך של ה-Game Over יחנק מהקוד שלו וימות ויהיה לו הלוויה ממש מדכאת בחוסר השתתפות.

בעיה זו יכולה להיות מעט הקלה אם תינתן לך האפשרות לשדרג את הנסיעה שלך באמצע המשחק או להניע מחדש את העומס של הרכב שלך כדי להתאים אתגרים בצורה מסוימת. תהיה לכך השפעה כפולה של הוספת אסטרטגיית על-הפרסה למשחק. אבל שוב נראה שאזיקי המסורת שומרים על תהליך זה כאירוע בין רמות למהדרין. אז לא מעט זמן מושקע בלולאת טחינה כשאתה מרחף מ-Game Over ל-Game Over אוסף מספיק נקודות כדי לפתוח משהו מועיל יותר, בתקווה לפרוץ בסופו של דבר. בחינוך קוראים לזה 'רמה'. הנקודה שבה אתה ממשיך והולך אבל נראה שאתה אף פעם לא מגיע לשום מקום.

Renegade Ops יש כמה רמות.

אתה יכול להוריד אותו למצב מזדמן לחיים אינסופיים, אבל זה (די בחוכמה) נועד להיות מבטל לחלוטין. במצב מזדמן אין מערכת שדרוג, אין עץ מיומנות ומערכת ניקוד מסורסת בצורה מפלצתית. התגמולים מופשטים, משאירים מצב רגיל מרחף לידו בתפריט, מגחך אליך בתערובת של בוז ושעשוע. יֵשׁוּעַ. כך הרגישו בוודאי סרבני מצפון.

אבל הגירוי המרכזי פחות קשור למסורת. ככל שאני חושב על זה הנקודה הבאה אפילו לא מרגישה כמו ביקורת מוצדקת. זו יותר מהומה בלתי נמנעת שמשפיעה על כל משחק שמסתמך עליומיקרו מכונות-כמו תנועת מכונית ופיזיקה האווקיאנית קופצנית. זו קינה. זו זעקת טינה נשמעת. זה משהו שכל קורא שהיה פעם ילד או ילדה אובססיבי למכוניות RC יזהה. לעזאזל, זה משהו שכל קורא שהוא צב יזהה.

"לְהַעִיף. הזין. מֵעַל."

זה לא שההיגוי מביא לכך שהמכונית שלך נמצאת על הגב באופן עקבי. הטיפול של הרכב שלך עצמו אינו סדום אבל הסביבה סביבו בהחלט כן. הצער הזה של התהפכות ותחומה ללא שליטה בגלל סלעים שקשה לזהות או רמפות צרות עד מעצבנות מתחיל באמת להתפרסם במהלך רצף מרדף מסוים שבו חבורה נוהמת של מסוקים משגרי רקטות רודפת אותך דרך מסלול מכשולים של גשרים, מדרונות ומדרונות. מעברים דקים. הפקדים הם לא הבעיה הגדולה. למרות שבהחלט תרצו לקבל את עצת המשחק ולהשתמש בבקר (חיברתי את בקר ה-PS3 שלי באמצעות הילד הרע הזה[https://www.motioninjoy.com/download]) מכיוון שהמקלדת והעכבר הם מעשה שווא להשתמש. פשוט היגוי אחד מוטעה יכול להוביל לשתי שניות של חוסר תנועה, מה שבתורו אומר שאתה מבושל באופן מיידי. בשילוב עם "חידת משחק השתייה" הסיקוונס היחיד הזה, בין היתר, הופך לעונש בלתי צפוי.

התמידו ותראו בריחה דרמטית להפליא. לא 'התמדתי', כביכול. התנגדתי בצורה מצפונית ועברתי למצב מזדמן. כי אני טמבל כזה, בסדר? מה שלא יהיה. זכיתי לבריחה הדרמטית והבונוס של תיעוב עצמי מגעיל ובלתי מעורער. (למי אכפת?)

למרות זאת, הלקח עדיין נלמד. Renegade Ops עשוי להיות בעל גישה מוזרה בכל הנוגע ל'אתגר' - אין לו עקומת קושי תלולה כמו שיש לו עקומת קושי אקסצנטרית. אבל זה מתאים בצורה מושלמת לשורשים שלו. זה בהחלט משחק שצריך לחזור עליו רמה על רמה כדי שתרגיש כמו הרע חסר הדאגות, חסר הדאגות, הגאווה, שהוא כל כך בבירור רוצה שתרגיש כמוהו.

קיבלתי רק הזדמנות קצרה להתעסק במצב שיתוף פעולה אבל בזמן הקצר הזה כמעט הרגיש כאילו ככה המשחק הזה נועד לשחק ואני יכול רק להתנצל על כך שלא סיקרתי את הצד הזה של הדברים בצורה מקיפה יותר. אבל, כמו הרבה דברים במשחק הזה, אני לא מוטרד ממה שיש לי ולא עשיתי או ראיתי או מה המשחק עושה ולא מצליח, כי הוא כל כך זול וזרוק באופן מודע בדרכים הנכונות. לא ממש אכפת לי שלקח לי חצי תריסר ניסיונות להביס כמה טנקים. לא ממש אכפת לי שנתקעתי שוב ושוב בין רמפה לקיר בזמן שהאנשים הרעים התייצבו ושגרו לעברי רקטות במה שאני משוכנע שהוא חזון עתידי גרוטסקי של הוצאה להורג פומבית. לא ממש אכפת לי כי Renegade Ops עולה, כמו, עשר והוא הזכיר לי את Jungle Strike.

לא אכפת לי. כי זה ניסה כמיטב יכולתו לגרום לי להפסיק לחשוב. כי זה הזכיר לי להיות רועש.