האנה ניקלין, היא מסדרת RPS הנהדרתפסיכוגאוגרפיה של משחקיםואפילו אמא שלך. מאוקטובר 2015, האנה ניהלה בית מגורים לאמנות בפפלר, מזרח לונדון, בניסיון להקשיב לקהילה ולגרום להם להיות מעורבים בפרויקט שיאפשר להם לספר את הסיפורים שלהם. זה הגיע לשיאו בתערוכה מקומית בסוף אפריל, ובניסוי סיפור שנעשה ב-Twine שאפשרלשחק באינטרנטבחינם.

סיפורי טביעות [אתר רשמי] היא יצירה מעורבת חברתית המחברת סיפורים, שירים וראיונות, ומאפשרת לך לחקור את המקום, לנשום את האווירה שלו ולהקשיב לנרטיבים שחוצים את החלל הזה.

"זו יצירה לשיטוט. לא לשכשוך בהכל במכה אחת. זה שלך כדי למצוא מסלולים דרכם." ככה המשחק מתחיל - וזה מוזר לקרוא לזה משחק מלכתחילה. ברור שאני לא מתכוון לזה בצורה מבזה: סיפורי תביעות משתמשת בכלים של ספרות אינטראקטיבית כדי לעשות משהו שונה לגמרי מהרגיל. למרות שמדובר ביצירה עיון, בן הדוד הקרוב ביותר שלה עשוי להיות ז'אנר סימולטור ההליכה: אין באמת מטרה מלבד לחקור, להקשיב, לקלוט את הסיפורים.

הנה המחברת מדברת על עבודתה:

"אני חושב שיש לנו בראש רעיונות מסוימים על האיסט אנד, על שיכונים, על אמהות חד הוריות ומנקות רחובות ונשים בנגלדשיות, אבל האמת תמיד מסובכת יותר מהרעיון, זה מה שאני מקווה שהעבודה הזו תראה. השתמשנו לדבר על עצמנו בשירי עם ובסיפור, ואני אוהב לנסות ולעבוד עם אנשים כדי לחשוב מה יכולה להיות גרסה מודרנית ורב-תרבותית של המסורת הזו - איך אנחנו מתחברים לאחרים, לחשוב על מי אנחנו ומי אנחנו יכול להיות, ביחד."

האנה עצמה לא מנסה להסתיר את נוכחותה, אלא מלווה את השחקן במסעם: אין לה אשליה שהיצירה מייצגת את "הקול האותנטי של האנשים", כי היא פיקחה על הפרויקט וערכה אותו, אבל לפחות היא מקווה להגביל את ההשפעה של ההטיה שלה על ידי הצבעה על עצמה.

העבודה בכללותה מודעת מאוד לעצמה, למצפון החברתי שלה, למה שהיא מנסה לעשות - אפילו לסיכונים של מה שהיא עושה: ישעמוד שלם באתר האינטרנט שלומוקדש לדיון על 'שטיפת אמנות', שבו המחברת, ברצינות ראויה לשבח, שוקלת האם ליצירתה אין השלכות מזיקות בכל זאת.

אם אתה בכלל מתעניין כיצד ניתן להשתמש בכלי משחק לאמצעים אחרים ממה שאנו חושבים עליו בדרך כלל כשאנחנו חושבים על גיימינג, בהחלט כדאילהשקיע לפחות כמה דקותעם זה.