פעם בבית ספר יסודי ניסיתי לשכנע את המורה שלי שאנחנו צריכים מילה חדשה - או לפחות שאנחנו צריכים מילה שאולי כבר קיימת, אבל איכשהו שכחנו. זה הולך להיות קטע בחלקו על מילים, ו"פנטזיה" היה אחד שמעולם לא הייתי מרוצה ממנו. הוא חסר, כפי שראיתי את זה, את הדיוק הגנרי של "מדע בדיוני", ורציתי תיאור ספציפי יותר לאותו חוט של סיפורי פנטזיה ובניית עולם ש(לא ממש ידעתי באותו זמן, אבל הייתי מעמיד פנים אם נשאל) נבע מהאיחוד של טולקין של אלפים ודרקונים, גמדים ואורקים. רציתי להיות מסוגל להצמיד, במילה אחת, את התערובת הזו של קסם ופולקלור, את הסט הספציפי הזה של גבולות דמיוניים שבהם הייתי עוסק לעתים קרובות כל כך ואובססיבי כל כך. הדבר הטוב ביותר שיכולתי להמציא היה "פנטמיסטי", שאם שמת לב אליו בעשרים השנים האחרונות, לא תפס.
למרבה המזל, עברו עשרים שנה חביבות מאוד לתחום הבדיוני הזה, עד לנקודה שבה אנחנו כמעט לא צריכים את המילה פנטמיסטי בכלל (אם כי אני מוכן לתת לזה דחיפה אחרונה אם אתם). שילוב של, בין היתר, הארי פוטר, החומרים האפלים שלו, וריפורי מסך של שר הטבעות ושיר של קרח ואש הפכו את החרדות של המתבגרים שלי לגבי הקטגוריות המעורפלות של ספרות מיותרות, והותירו אותי רק עם עשרות חרדות אחרות, ואנחנו עם פנטזיה מגודרת של טולקין המוטבעת בתרבות שלנו ובמשחקים שלנו (זה נכתב בפער שבין הגעתו שלעמודי הנצחוThe Witcher 3: Wild Hunt, עםעידן הדרקון: האינקוויזיציהעדיין בחיפושים, חוקרים והרפתקאות ברקע).
למרות שאולי לא ידעתי את זה, תמיד היה קשר בין אהבתי לפנטזיה לנוף. ההרגשה שהייתה לי כשילד בן 10 מרים מקל ביער ליד ביתי בצפון דאונס בקנט - מקל שיכול להיות חרב או גרזן, עולם של גבעות גיר ועלים נושרים שיכולים להיות חרב או גרזן. להיות השממה בכל סיפור שרציתי - היא אותה תחושת אפשרות מעקצצת שחשתי בחופי אזרות', ובמעקה של לורדרן.
אני חושב שזאת בעיקר הסיבה לפופולריות המתמשכת של הפנטזיה, ולאותן עשרים שנים טובות. יש משהו במסגרות הפרה-תעשייתיות שמקרב אותנו לעולם הסובב אותנו, ואשר הופך את הידע הנשכח של העולם הזה לדרוש שוב. זה לא רק אטרקטיבי כי זה מרחיק אותנו מערים ומחיבור ועבודה, אלא במיוחד כי זה נוסטלגי לתקופה שאף אחד מאיתנו לא באמת זוכר מתי כדור הארץ היה חשוב יותר לאנשים, באופן כללי: לא מעורפל, אוטופי- עַכשָׁיו.
טולקין, כמו הז'אנר שהוא יצר, אובססיבי לטופוגרפיה. חלקים ירוקים גדולים של שר הטבעות מורכבים מתיאורים מפורטים ומלאי חיבה של גבעות, דילים, עלים וענפים. במכתב לטלגרף ב-1972 כתב טולקין כי לוטלוריאן, ממלכת היער של האלפים, הייתה "יפה כי שם אהבו את העצים", והדבר נכון לגבי כל הצצה מדוקדקת של הארץ התיכונה שתצוץ מתוך התלהבותו של המחבר. עֵט. הוא אהב את זה, וזה היה יפה.
רינגס עוד הקימה תקדים גיאוגרפי לפנטזיה עם משהו שטרי פראצ'ט המתבגר מצא מושך במיוחד. בנים בבית הספר של פראצ'ט המליצו על האפוס של טולקין, מסיבה אחת במיוחד. "היו בו מפות", כתב מאוחר יותר, מה ש"נראה לי בזמנו כאינדיקטור די טוב לאיכות."לפי הסופר ג'ון מולן, קרטוגרפיה כזו היא לא רק אינדיקטור לאיכות, אלא "איך אתה יודע שאתה מתחיל יצירה של ספרות פנטזיה: אתה פותח את הספר כדי למצוא מפה שצוירה כנראה ביד של ארצות שאינן ידועות לכל יצרן אטלס קודם." הספרים האלה, הדרך הזו לספר סיפורים ולדמיין את עצמנו, מוגדרת לפי מקום. ועכשיו, כך גם המשחקים הבאים אחריהם.
מצרך חוזר של משחקי פנטזיה הוא התמקדות במיקום ובסביבה, ובמיוחד בעולמות פתוחים שופעים וביכולת לחקור ולנוע דרכם. זה אותו תענוג ישן, מתורגם למדיום חדש: ישירות ב-Shadow Of Mordor, שם הוו המגדיר של המשחק עוקב אחר אורק על פני המישורים הפתוחים של הארץ השחורה ומדי פעם צופה בהם משתינים לא קנוניים בשיחים, ו באופן דומה בשטח הסוחף ובפנורמות המגוונות שלSkyrim,עידן הדרקוןו-World Of Warcraft.נשמות אפלותאין לו את אותו קשר ראשוני עם אדמה וסלע, אלא עושה משהו אחר עם המקום במקום זאת, ומעצבת מחדש את מערכת היחסים שלנו עםארכיטקטורה נטולת מפותמסביבנו, מספרים לנו סיפור של אפשרות - אנחנו יכולים ללכת בכל מקרה שאנחנו רואים, אם נוכל למצוא אותה - ולחש מיתוס כשאנחנו מבוכים במעגלים ובקיצורי הדרך שלו.
כך גם לגבי תוספות הפנטזיה הגדולות של השנה. טריילר ההשקה של Pillars Of Eternity נפתח בזחילה איטית על אחת מאותן מפות שצוירו כנראה ביד, מלאות בשמות מקומות כמו מפרץ פרלווד, Twin Elms ו-Loghome. הטריילר האחרון של The Witcher 3 הוא קצת יותר משתי דקות, ולמרות שהוא מלא בסקס שלאחר משחקי הכס, אלימות וצ'ארלס דאנס, עדיין מצטופפים בצילומים של שטחי עשב, אגמים, הרים, עצים, סלעים, יערות, עמקים, צוקים, מערות, קרחות, סוסים, זאבים, עורבים, דובים, שלג, אש, שקיעות, ימים, עננים, ירחים מלאים, חוות, זקיפים, נטיפים וביצות. משחקי הפנטזיה האלה מוכרים את עצמם בדיוק כמו שפנטזיה תמיד נמכרת: כמו נופים של ברזל, סלע ועץ, לא פחות על מקומות להיות בהם, כמו כל סיפור שיכול להתפתח שם.
ספרו החדש של סופר הטבע רוברט מקפרלן מלא ברשימות מילים כמו זה, מילים שהוא אסף ומתארות בדייקנות דועכת את הדרכים שבהן אנשים נהנו או עבדו עם נוף. הספר, כמו ספרות פנטזיה, עוסק בחיבור מחדש עם הארץ, אם כי לא דרך המיתוס הפרה-מודרני אלא הספציפיות החץ של המילים. מקפרלן כותב על שפה שאנו מאבדים לאט, יחד עם "סוג של קסם מילים, הכוח שיש למונחים מסוימים להקסים את היחסים שלנו עם הטבע והמקום".הספר שלועוסק בדרכים המשתנות שבהן אנו חיים, ובתפיסות והחוויות, הנפגעים מהשינויים הללו, שעלולים להיעלם ללא שימור.
"חלק מהמונחים שאספתי מערבבים מוזרות ומוכרות באופן שפרויד מכנה מוזר: מוזרים בייחודיות שלהם, אך ניתנים לזיהוי בכך שהם קוראים למשהו שאפשר להעלות על הדעת, אם לא ניתן לאיתור מיידי.אמילהוא כינוי דבון לסרט הקרח הדק שמלביש את כל העלים, הזרדים וגילי הדשא כאשר הקפאה בעקבות הפשרה חלקית, ושבאור השמש עלולה לגרום לנוף שלם להנצנץ. חושבים שהיא נובעת מהאמל האנגלית העתיקה, שמשמעותה "אמייל", והיא מילה מדויקת להפליא לתופעה נמלטת שראיתי כמה פעמים, אך מעולם לא שמה בעבר.
בדיוק התחושה הזו של המדהים, תסיסה בשולי האוריינות שלי, היא שגרמה לי להגיע למשהו ברור יותר,לְשַׁפֵּרדרך לתאר את התופעה הנמלטת ההיא של פנטזיה ואת העולם כולו שמתלווה אליה, כזו שבגיל עשר הרגשתי שאני מכירה יותר מקרוב מכל אדם מבחוץ.
דבר נוסף שספרו של מקפרלן מבהיר הוא שעם ערימת הרומנים שלי ממלכות נשכחות ודמעות דמיוניות על הדאון, הייתי רחוקה מלהיות ילד יוצא דופן. ל-Landmarks יש פרק יפהפה על ילדים וטבע שבו מקפרלן, באמצעות עבודתו של המחנכת והסופרת דב וילנסקי, מסבירה כיצד הם תופסים נופים בצורה שונה מאוד ממבוגרים, כמורים בשערים ופתחים. "שקע בעץ הוא שער לטירה. חור נמלים באדמה יבשה מוביל לצד השני של העולם. מאורה מקלות היא ארמון."
"המקום", כותב מקפרלן, "הוא איפה שהם תמידב, לעולם לאעַל."
וזו, כמובן, תכונה של ספרות הפנטזיה לילדים, העוסקת לעתים קרובות כל כך בפתחים ומעברים לעולמות אחרים - לנרניה, או לאלידור, או לממדים המקושרים של הזוהר הצפוני. הם עוסקים בנופים חדירים המכילים מסתורין ופוטנציאל בלתי קשורים, ופורטלים שככל שאנו מתקשים לבגרות, נסגרים אט אט והופכים למוצקים. אלא, אולי עכשיו הם לא חייבים.
בשלב מסוים ב-Landmarks Macfarlane מתאר את Hinchingbrooke Country Park כפי שנחווה על ידי קבוצה של תלמידי כיתות קבלה שנצפו על ידי וילנסקי. הוא כותב על האופן שבו השטח של 170 דונם השתרע מעבר למרחב המקובל ובמקום זאת הפך...
"...יקום חסר גבולות, חורים תולעים ומוביאני, מתחדש כל הזמן בחידושו. אף מפה שלו לא תוכל להיות שלמה, כי סיפורים חדשים צמחו מתוך אדמתו, ומשטחיו יכלו להתפנות בכל רגע."
מה שנשמע לי בדיוק כמו המרקם הבוגדני והממריץ של עולמות המשחק, שהם, אחרי הכל, פשוט צורה חדשה של פורטל שדרכו אנחנו עדיין יכולים לגשת לנופים ולעולמות הפנטזיה שנראים לנו כל כך בלתי ניתנים לחלוקה כילדים.
זה יהיה נאיבי להציע שהחיבור הווירטואלי הזה עם הארץ הוא כל סוג של תחליף לחיבור פיזי מחדש עם הטבע - העיסוקים הדיגיטליים שלנו הם לרוב דברים שמחזיקים אותנו בפנים, אחרי הכל - אבל אני חושב שמשחקים הם דרך להאריך ולברוח חזרה לדרכי הראייה הקסומות שמחזיקים אותנו כילדים. דוגמה לכך: בשנה האחרונה השתעשעתי ברעיון להקים טאמבלר בשם "מקומות שהייתי בהם שנראים כמו נשמות אפלות", שיכלול תמונות שצילמתי, בין היתר, של ה-cinder- חורבות טופי של וויטבי אבי יושבות על ראש צוק יורקשייר, דרך הלבנים השקועה המובילה לאי המרתיע סנט מייקל'ס מאונט בקורנוול וקצת יותר במעלה האוקיינוס האטלנטי. החוף, השבילים המתפתלים שנאחזים בסלע בטינטגל, והכניסה שאין לעמוד בפניה של מערת מרלין שמתחתיה.
אלו מקומות שאולי לא הייתי מבקר בהם, ובוודאי שלא הייתי רואה באותן עיניים, אלמלא שיחקתי ב-Dark Souls, ו-World Of Warcraft, ועשרות אחרים שהשאירו אותי בקשר עם אותו ילד בן עשר. מניף מקלות מאז שאניהיהשילד בן עשר מתנדנד מקלות. אני רואה מערכת יחסים משולשת בין פנטזיה, ונוף, וילדות, ואני רואה במשחקים דרך לקיים את מערכת היחסים הזו, ולגרום לי למהר ולעבור דרך מקומות פראיים וסיפורים שאולי תרצו או לא תרצו לתאר כפנטמיסטיים.
