וכך זה מתחיל
החלון הראשון של יומן האדוונט נפתח. יש מהומה אדירה בפנים...
שֶׁלָהוולפנשטיין השני: הקולוסוס החדש!
אלק:יריות מגוף ראשון עם לב. וגם עם סוג של מאניה עם עיני באג שמשמעותה לראות אפילו רגע אחד מהמשחק מחוץ להקשר מצייר את זה כאי-קוהרנטיות נועזת, אלימה במיוחד, שמנסה לומר ולעשות יותר מדי בבת אחת. שזה שוטר הוגן לגמרי, אבל העניין עם וולף השני הוא שאם אתה איתו מההתחלה, כמעט כל זלזול של שטויות טחול הגיוני, יש לו קשרים לאירועים ואנשים ובעיקר ל-BJ הפנימי של הכוכב שלו. מונולוג, שהוא כשלעצמו חלקים שווים בצורה בלתי אפשרית וספק עצמי קודר. BJ מבסס את המאניה, גורם להכל לעבוד כאשר, כמעט בכל משחק אחר, זה פשוט לא יעבוד.
BJ Blazkowicz, מטורף ה-FPS המקורי, עכשיו הלב והנשמה הנדירים והנעלמים של משחק הפעולה של המאה ה-21 - מי יחשוב על זה?
בהתחשב בהנחה המטורפת של וולף 2 זמן לא רב לאחר ההשקה, הניחוש שלי הוא שהוא לא נמכר יותר מדי, ואנחנו יודעים מה המשמעות של לא למכור טוב מדי הן עבור זיכיונות והן עבור ניסויים. אם וולף 2 בסופו של דבר הוא נקודת מוצא על סגנון מסוים של משחקי פעולה לשחקן יחיד, הוא, לפחות, טוב מאוד ולבבי.
אָדָם רִאשׁוֹן:The New Order, הטיול הראשון של MachineGames לוולפנטאון, הוא משחק יריות טוב יותר מההמשך. שיחקתי אותו ממש לפני שחפרתי בקולוסוס החדש ושני דברים בלטו - הוא עצום, והוא מדהים בהתגנבות, דקירה וירי. בפעם הראשונה ששיחקתי, כל כך הופתעתי שלא רק היה לו סיפור אלא שהיו לו דמויות שאכפת לי מהן, שאני לא חושב ששמתי לב עד כמה הוא היה טוב.כל השאר.
וולפנשטיין 2 הוא גם יורה מצוין, אבל לפעמים מצאתי את עצמי מחכה שהאקשן יסתיים כדי שאוכל לחזור לסיפור. העובדה שאני יכול לכתוב את המשפט הזה, בכנות, על משחק וולפנשטיין עדיין נראית מוזרה. זה כנראה תמיד יהיה. אבל זה בסדר כי וולפנשטיין הוא משחק מוזר. זה מטופש, מפחיד, רומנטי, מצחיק, מלהיב, נפלא ומכוער. כפי שאלק אומר, בלזקוביץ' שוב נמצא בלב העניין, פצוע ועייף, אדם עמוס מהמיתוס שלו. הוא גיבור, אבל לפעמים הוא גיבור בעל כורחו, שמעדיף להקשיב ולעקוב מאשר להוביל.
למרבה המזל, יש לו צוות תמיכה יותר ממוכן ומסוגל להוביל. הם הכוכבים האמיתיים כאן, מראים את האכזריות והאצילות והכעס והשנאה והפחד שכל כך חסרים בתיאורי מלחמה. האצילות נשטפת באסלה, אחים לנשק נדחקים הצידה כדי לפנות מקום לאחיותיהם, וישנה שמחה מאנית לצד האימה והכאב.
אני חושב שהוא ימצא את מקומו בהיסטוריה כאחד ממשחקי היריות הגדולים בגוף ראשון, ואני די בטוח שזה יהיה המשחק שאני תמיד חושב עליו כשאחזיר את דעתי לדברים ששיחקתי ב-2017 זה בגלל שהוא לא רק לכד את רוח הזמן, הוא ביצע מעשה של עיבוד יוצא דופן על רוח הזמן, הרחיק אותו לחלקים לא ידועים, וקרע את נשמתו הצווחת החוצה. שהוא יוכל להדביק אותו, זועף וקולני, על גבי מסך. בין אם אתם חושבים שהמשחק (והשיווק שלו) ביצעו חטיפה גסה של דאגות פוליטיות או סיפקו תקיפה מזעזעת וניצחת (או פוצצו פטל ענק), אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
בשבילי וולפנשטיין 2 עבד. כסיפור, כצעקת (אנטי) מורדים וכמשחק מעוצב להפליא שהולך למקומות מאוד מכוערים. אני מצפה ללכת לאן ש-MachineGames תיקח אותי הלאה.
חזור ללוח השנה כדי לפתוח את הדלת לעוד אחדהמשחקים הטובים ביותר של 2017.
