ג'ים:זו כנראה אחת האסטרטגיות הטובות ביותר בזמן אמת ששיחקתי. ואני רוצה להדגיש את /זמן אמת/. לציי הקרב הנודדים על מפת הסכסוך לוקח שעות להגיע ליעדם, וחשוב מכך, אי אפשר לעצור אותם ברגע שהם יוצאים למסע שלהם. אם יש לך מחשבות שניות, עדיף שתמצא את זה בזמן שלוקח לצי לעשות את הקפיצה שלו, או שהחרטות עלולות להיות רציניות.

הרשיתי לעצמי לרעוד מהסנוביות שלי אחרי ששיחקנו את הגאווה של נפטון במשך זמן מה. חשבתי: "רעיון מצוין, אבל כמה טוב באמת יכול להיות משחק דפדפן?" שיפוט מגוחך, כמובן, כי - ובכן - משחק הוא משחק. ו-Neptune's Pride הוא ענק עצום, בעל ניואנסים, של משחק שעובד בצורה מבריקה בדיוק בגלל שהוא נגיש. הזיכרון המתמשך של משחק הכיבוש הגלקטי מרובה המשתתפים הזה היה, עבורי, לימוד השגרה של חייו האמיתיים של השחקן האחר, כדי לתכנן טוב יותר את הטקטיקה שלי. "קיירון בחוץ הלילה, אז הוא לא יכול להתקפת נגד בזמן..." "קווינטין עדיין לא יתעורר, הגיע הזמן לנקודת החוד השנייה שלי בהתקפה!" וְכֵן הָלְאָה. צפייה בשחקנים אחרים מכוונים את הטקטיקה שלהם בזמן אמת כשאני מגדיר את הציים שלי בתנועה, רק בשבילי לנגיד, והנגד שלהם, היה דבר שהוא יופי, ותסכול.

מה שהכי טוב בגאווה של נפטון, אני חושד, הוא שהיא שומרת על דברים פשוטים. זה מקל על הדחפים הטבעיים של שחקנים ליצור ברית, לחצות או לעשות פוליטיקה אחרת דרך מה שהוא מצב חברתי. כנראה שהאימפריה שלך לא תשרוד בלי אנשים אחרים. האימפריאליזם המחובר למרחב הוא חיה חברתית. כמו בחיים, כך גם בגאווה של נפטון. שחק עם חברים לקבלת התוצאות המצמררות ביותר.

קווינס:כשכתבתי על הגאווה של נפטוןבְּמָקוֹם אַחֵר, תיארתי את זה כמשחק של-

מספר 1:מלחמה בין-גלקטית
מס' 2: להיות אידיוט.

שלדעתי הוא סיכום תמציתי כמו שתמצא בכל מקום. הקצב הקרחוני של הגאווה של נפטון והיעדר כל דבר שדומה למקרה אקראי (מלבד הסיכוי שהיריב שלך אולי לא יהיה משם לשתות משהו או לקבור את הוריו כשאתה פולש לטריטוריה שלו) הופכים את זה למשחק מנומס ואצילי. אדוני מבין? זֶהוּמִלחָמָה.זהו משחק של חשיבה, תמרון והערה על היריבים שלך. אין להקל ראש בהחלטה להחליק את הציים שלך קדימה או למשוך אותם אחורה. זו החלטה להתלבט במשך דקות שלמות, אולי עם כוס משהו יקר.

ובכל זאת יש לך את מס' 2: להיות אידיוט. למרות הצלילים המכובדים שלו, הגאווה של נפטון הוא גם משחק שבו המזין התחתון הכי מתעתע, ערמומי, שונא ושקר של בן אדם נמצא ממש בבית. למה אתה חושב שהצלחתי כל כך טוב בתחילת המשחק שלנו? אבל אה, אז כל השאר זרמו. אני אומר לך, המשחק הזה היה צריך להיקרא בושה של נפטון. עד כמה שזה משחק לג'נטלמנים מתחשבים, אי אפשר להעלים עין מהחשיבות של מספרים. כל אחד מכם, כיחיד, חלש יחסית. ביחד, אתם אדירים. ובכל זאת רק אחד מכם יכול לנצח.

השילוב הזה של חן וכיעור הופך את הגאווה של נפטון לחיה מוזרה. זה בלט לממזרים, זה קרב סכינים בשביל בחורים נחמדים. אני אוהב את זה בגלל זה.

רק חבל שהעדכון המדובר מעולם לא הופיע, זה שנועד להביא תכונות נוספות ויכולות ספציפיות לגזע. כמה שאני מצפה למשחק הבא של Iron Helmet,מכת בני האלמוות, עם קצת יותר מגוון וצבע יכולתי (ועדיין יכול) לראות את הגאווה של נפטון הופכת לאובססיה עבור הרבה מאוד אנשים. אני עדיין אובססיבי, ואי פעם שיחקתי רק משחק אחד. אבל אז, נבגד על ידי ה"חברים" שלך יעשה לך את זה. הו, הגאווה של נפטון. למה אתה צריך לפגוע כל כך טוב.

קירון:כן, המשחק האחד הזה,נכתב בפירוט רב ביומן הגאווה והנפילות. גם אני לא חזרתי. אחרי החודשים האלה ששכבתי עם אקדח (כלומר נטבוק עם חיבור נייד) מתחת לכרית, התחשק לי הפסקה. למרות שהייתי גאה לא קטנה במשחק שדחפתי לראשונה חוגי עיתונאים של משחקים. אני קצת מופתע ש-Future Publishing לא נשרפה עד היסוד בחודשים הספורים האלה, לאור כמות השנאה והתיעוב שנדחסו בתוכה, הודות ל-Neptune's Pride.

(בניגוד לרמה הרגילה של שנאה ותיעוב שדחוסה בתוך כל בניין שבו שוכנים עיתונאי משחקים)

בעיקר, הגאווה של נפטון הייתה הכי קרובה שהגעתי למה שחיפשתי אחרי שהתרחקתי ממנוטרוויאן. במקום פורמט ה-MMO שבו דינמיקה המונית גוברת על כל דבר אחר, חיפשתי משחק מקוון עם מספר קטן יותר של שחקנים. כמו בערך 50. גדול מספיק כדי להיות גדול, אבל לא מספיק גדול כדי להיות זר לגמרי. הגאווה של נפטון הייתה קצת כזו, אבל עם מספרי השחקנים של משחק לוח גדול. זה גם האיר את בעיית המסה הזו, למרות שהיא גרועה יותר במשחק עם יותר שחקנים, היא כזו שנשענת על כל מכניקת משחק שתבחר.

(אני לא מופתע שהם הולכים על Blight Of The Immortals הבא, שלא משתמש במערך התחרותי.)

ובכל זאת - מה ש-Neptune's Pride הצביעה עליו הוא לאן אני חושב שחלק של משחקי מחשב יגיעו. מדובר במשחקי PC של בית ספר ישן מאוד, אך נגיש בצורה של העולם המודרני. אני אשמח לראות עוד הרבה משחקים כאלה. זה המקום שבו אתה חצי מקווה שלפחות חלק ממשחקי הפייסבוק יגיעו - משהו שהוא יותר מעניין מבחינה מכנית ממה שנעשה בדרך כלל. ובעיקר, כשאני חושב על הגאווה של נפטון,אני חושב אחורה לשיחה המאוחרת בלילה ההיא בין גרהם לביניולצחוק ולהצטמרר ממה שמשחקים יכולים לעשות לבני אדם.