מורם על ידי מסכיםזה כנראה הכי קרוב שאגיע אי פעם לספר זיכרונות - להסתכל אחורה על המשחקים ששיחקתי בילדותי לפי הסדר שבו אני זוכר ששיחקתי אותם, ולהתמקד באופן שבו אני זוכר אותם ולא במה שהם באמת היו. יהיו טעויות ויהיו פרשנויות שפשוט לא נכונות, כי ככה הזיכרון עובד.

הנה אנחנו, אם כך. הגדול. משחק המשחקים. המשחק שגרם לי, שהגדיר אותי, שפתח לי את הראש לגבולות ואפשרויות חדשות.

אלא שזה לא.

אילו הייתי ממציא את המיתולוגיה שלי במקום לספר את ההיסטוריה שלי, זה היה קורה. לתבוע את המשחק הזה כחלק מהזהות שלו זה להצמיד מדליה על החזה - "מוענקת על שירותים להישגים תרבותיים ועל היותם בעלי אינטלקט חזק יותר מבני גילכם". שחקני X-COM ותיקים נוטים לחשוב שאנחנו חכמים יותר מהדוב הממוצע, שהערכנו משהו שהדור והקבוצה לא יכלו. שאנחנו כל כך מיוחדים.

אהבתי את המשחק הזה אז כמו שאני אוהב עכשיו, אבל זה יהיה שקר חשוף לטעון שלאהבה הייתה השלכה כלשהי, שהמשחק הזה שיכתב איכשהו מחדש את התפיסה שלי לגבי משחקים, תרבות ועולם. האמת, עד 1994 עיקר התבגרותי הושלמה. למדתי הרבה, צברתי הרבה יותר מודעות עצמית, ובמיוחד, התרככתי הרבה ב-20 השנים מאז ששיחקתי לראשונה במשחק X-COM, אבל ביסודו של דבר המסלול שלי נקבע בשלב זה.

במילים אחרות, הנזק נעשה. אפילו X-COM לא הצליח להציל אותי ממני. משחקים היו והם בריחה, אבל אני לא מאמין שהם עדיין לימדו אותי לחשוב אחרת. ב-1994 הייתי נוער קשוח ונקודתי עם מעט חברים, ללא כישורים ברורים ואפס ניסיון מהמין השני, אבל למרות שמאז הצלחתי להשיג נורמות חברתיות ולהיות מודאג באופן משמעותי פחות מהכשלים שלי, ביסודו של דבר אני עדיין מודאג. אותו חנון דק-נייר רגשי ומביך שהייתי אז. ואני עדיין אוהב את X-COM. מספיק שהמשחק שלהלן הוא המשחק היחיד בספר הזכרונות הזה שהקדשתי לו שני פרקים:

עב"ם: אויב לא ידוע
1994, DOS
פותח על ידי MYTHOS GAMES, פורסם על ידי MICROPROSE

משחק אסטרטגיה שבו הצבא הקטן שלך מנסה להגן על כדור הארץ מפני פלישת חייזרים אגרסיבית יותר ויותר. ידוע בתור 'X-COM: UFO Defense' בחלק מהטריטוריות.

הייתה לי מעט עד לא תפיסה באותה תקופה שאני משחק במשחק ציון דרך, או אפילו משחק נהדר. מה שלא השתנה מאז 1994, אז כל משחק ששיחקתי היה שווה ערך, כי זה היה משחק שהצלחתי לשחק. עצם הבעלות על משחק הספיקה כדי להפוך אותו לאובססיה שלי במשך שבועות בכל פעם. UFO היה פשוט המשחק הבא ברשימה שלי. זה היה רק ​​שנים מאוחר יותר ממה שהבנתי שיכולתי להיזכר בסצנות ובצלילים ממנו הרבה יותר בקלות מאשר כמעט כל דבר אחר ששיחקתי במחצית הראשונה של העשור האחרון של המאה ה-20.

היה, במבט לאחור, רמז אחד לגבי העב"ם הייבוא ​​שבסופו של דבר יהיה עבורי, ושמשהו בו דיבר אלי בצורה משכנעת יותר מאשר רוב המשחקים האחרים. (סיפרתי את הסיפור הזה באתר הזה בעבר, אז אני מתנצל אם אתה נתקל בו שוב. אני חושד שגם הוא השתנה מעט, בהתחשב בעובדה שהפרטים שלו קיימים רק בזכרוני ההולך ובלתי אמין שלי).

הרמז הראשון שהיה לי אי פעם לגבי קיומו היה על השער של מגזין PC. לא מגזין משחקים, אלא חומרה/תוכנה, ולא תופס את הכריכה אלא תמונה קטנה שנדחסה לפינה שלו. הכריכה עצמה הייתה מונולית בצבע בז', והטקסט שלה בלט על ביקורות מעבד תמלילים; זה לא היה מגזין שרציתי לבזבז עליו את החסכונות הזעירים שלי. הבעיה הייתה שזה הבטיח לי משחקים בחינם. הפתרון היה שרכישתם הייתה כרוכה בהתקשרות למספר טלפון. לא הייתי צריך לקנות את המגזין, או לפחות כך חשבתי.

המגזין הכיל קוד, שאם ייקרא לתוך קו הטלפון האוטומטי הזה ומלווה בשמך ובכתובתך, יגרום לכך שנשלח לך אחת משלוש הדגמות בתקליטון. אחד היה עב"מים, אחד היה סים סיטי 2000, השני אני חושש שאני לא זוכר. זוהי עדות להשפעה שיכולה להיות לאמנות הכיסוי של עב"מים על מוחו של נער צעיר שהיא נראתה מושכת כמעט כמו סים סיטי 2000 המקודשת. כבר אז ידעתי על סים סיטי, ששנת 2000 היא עסקה ענקית, ושאני השתוקקתי לה. זֶה. אבל תמונת השער הקטנה של עב"ם הייתה כזו:

זה חיידק לטאה חייזר ענק עם חלליות לידיים! כמובן שהייתי חייב לקבל את זה. אף פעם לא ממש התאוששתי מהאכזבה שדבר כזה לא הופיע מעולם במשחק, אבל המכה התרככה מאוד בגלל מה שהיה בעב"מים. ובכל זאת, סים סיטי 2000: זה יביא לי זכויות התרברבות. אני אצטרך לגלות יותר על משחק העב"מים הזה בפעם אחרת.

בחיפזון ובהתרגשותי להגיע לטלפון, התרשמתי להבין שעלי לפנות לדף מאה ומשהו כדי לקבל את הקוד, ופשוט שרבטתי את מספר הטלפון שהיה מודפס על הכריכה. נסיעת אוטובוס ארוכה ומייסרת אחת (45 דקות, כזכור) מאוחר יותר, הייתי בבית, בטלפון, הדם שלי קפא כשקול רובוטי ביקש ממני את הקוד. כבר קראתי בהתרגשות את הכתובת שלי לתוך השפופרת וצעקתי 'SIM CITY' כשביקשתי לבחור בהדגמה - הניצחון נראה באופק. עם זאת, לא בלי חרטה. הדימוי הזה, אותו חוצני בידי רקטות, נשאר במוחי אפילו כשדמיינתי מטלטלת נוף עירוני בארקולוגיות. פתאום הכל היה אקדמי בכל מקרה. קוד? איזה קוד?

פלטתי משהו בבהלה - אלוהים יודע מה זה היה - וניתקתי. מסוכל.

שבוע לאחר מכן. הדוור. חבילה. דיסק. אוי אלוהים.

אני מניח שמי שהיה צריך לעבור על ההודעות המוקלטות לקו הטלפון האוטומטי הזה שמע את קולי המייבב והגבוה (פחדתי משיחות טלפון, אפילו עם רובוטים) וריחם עלי. אבל לא מספיק חבל לשלוח את המשחק שביקשתי. במקום זאת, הדיסק הזה נשא תמונה מוכרת כעת.

חלליות לידיים.

התמזל מזלי, אם כי כמובן חשבתי אחרת בזמנו. הייתי משחק ב-Sim City 2000 כמה חודשים מאוחר יותר - עותק שסופק על ידי חבר לכיתה, כמו תמיד - אבל למרות שנהניתי ממנו, במיוחד מזרעתי הרס יסודי או חייזרים על האזרחים שלי, הוא לא הטיל איזה כישוף שזה נראה להטמיע משחק עמוק בתוך המוח. זה לא היה עב"ם: אויב לא ידוע.

שבוע הבא: למה.