מתי ואיפה עשה ההדגמה של Steamעֲבוּרחֲרָדָהמִשְׂחָקחיים חדשיםתחילה למצוא את דרכו אליי? מתי התפתל לראשונה הגיבורה השחורה עם הברדס השחור, בהנאה הטרנסגרסיבית של שבלול בלתי נסבל בין אצבעות רגלים חשופות היוצא למסע של מקרר בשעה 02:00, לתוך הסדקים שעדיין לא הושבו בספריית ה'הדגמות' שלי? הפרטים הספציפיים, אני חושש, אינם אלא אדי זיכרונות, המתעכבים כמו צבאות של עכברים במעילי טרנץ' על מגשי דגימות גבינות בסופרמרקט, בבת אחת ברורים עד כאב וחסינים לזיהוי בתכריכים המדהימים של העיצוב האנושי החונק שלהם. "כי מי יותר מטורף?!" אני צועק, בצורה נורמלית וקרירה. "העכברים - כל כך משוגעים על גבינה - או המשוגעים שצועקים 'עכברים! עכברים!' באמצע מעבר הגבינה?!"

ואם אני לא זוכר איך זה הגיע לכאן, איך אני יכול לגרום לזה להיעלם?

אני כבר לא רוצה לשחק את ההדגמה של New Life, אם אכן אי פעם עשיתי זאת. אני מוצא את הנוכחות שלו מכוערת בדרכים שמתעלות מעל כמה שהוא מכוער באופן טבעי, וזה בדיוק הדבר שלדעתי גרם לי לרצות לשחק בו מלכתחילה. אני מוצא את התיאור שלה מטריד עמוקות בפשטותו חסרת הקישוט. "סיפור מצמרר על בחור", זה מתחיל. מיד, אני מוטרד בחזיונות של פו. של שלי. של לאבקראפט. של צ'יימברס. על דיו מלומד שנשפך בנטישה בזבזנית, על מאמצים תזזיתיים להבהיר ולכמת את האימה השוכנת בכל לב אנושי. "איזו טיפשות!" אני יורק בין פיות של חישוקי שוקו של מותג טסקו, צופה בחוסר אונים בחלב המתחזה העכור מטפטף במורד הסנטר הרועד שלי, מתקרש בדמעותי של תמיהה זועמת. "איזה טירוף מוחלט!".

כי מה זה כל אימה אם לא, באיזשהו אופן קטן, סיפור מצמרר על בחור?

"תטבלו בהרפתקה האפלה של בחור שסובל מדיכאון ומרגיש אשם. הוא אף פעם לא מוריד את הברדס ותמיד שומר את הידיים בכיסים", נמשך. "מייקל התפכח מהחיים והחליט לנסות להתחיל את חייו מחדש. לשם כך הוא עזב את המטרופולין וקריירה מצליחה, מכר את הבית שירש ועבר לצד השני של הארץ כדי לשכוח את הטעויות שנעשו בו. העבר אבל האם אפשר לברוח מהעבר שלך?"

האם זה אפשרי באמת? יום אחרי יום, הצבתי לעצמי את המשימה לפנות את העומס מהספרייה שלי. הדגמה ששיחקתי ואני לא רוצה לשחק שוב. הדגמה שפיתתה אותי לקנות את המשחק המלא. הדגמה שהשקעתי את ליבי בכתיבה על מנת לשבח את מעלותיה, בוערת באש נלהבת כשמילים נופלות ללא הצעות לדף, רק לראיה היחידה שלא דמיינתי שכל הפרשה היא הערת RPS אחת שאומרת "נראה חרא M8". ואז, יש את ההדגמה של New Life. לרדוף אותי כמו כל שאיפות שלא התגשמו חייבות בסופו של דבר: ללא הפוגה. ברשעות. לָנֶצַח.

אני מזיז את הסמן. אני לוחץ ימני ומרחף מעל כפתור 'הסר התקנה'. אין לי שום רצון לחזור לכאן, למקום הזה שבין משחק לא-משחק, כל עוד אני חי. אבל עדיין, אני לא יכול לעזוב. "מה אם?" אני שואל. "מה אז?". ההדגמה קטנה מכדי להעסיק את עצמי במרחב שהיא לוקחת, ועם זאת, מונומנטלית מדי בהתעקשותה הצווחנית מכדי להתעלם ממנה. ובמקום הזה בין שכחה לביטול, אני מגרדת קיום עלוב, בלי סוף נראה באופק.

(אני כנראה אשאיר את זה שם אם זה הדגמה קטנה מאוד)