ידעתי מהשעות הראשונות שלי לשחקליגת הרוקטשזה יהפוך למשחק הכי משוחק שלי ב-Steam. לקח לי כמעט אלף שעות להגיע לדירוג העליון הנחשק של אלוף גדול. היא נותרה בעיניי חווית מרובה משתתפים תחרותית מושלמת: קלה להיכנס אליה, קשה לשלוט בה, והרבה יותר ממוקדת בהחלטות טקטיות וקריאת היריבים שלך מאשר למי יש את הרפלקסים הכי מעוותים או את ה-APM הגבוה ביותר.

ליגת הרוקטהיא, במילים פשוטות, הריבה שלי.

לדעתי, Rocket League הוא הספורט האלקטרוני המושלם, כי הוא מצליח במקום שבו כל כך הרבה אחרים נכשלים בכך שכל כך קל לצופה להבין מה קורה. השווה את זה עםדוטה 2, אוCSGO, אואבן הארה, שבו יש כמות כל כך מגוחכת לשנן ולהפנים לפני שאתה יכול אפילו להבין מי נראה טוב יותר במשחק. כל כך קל להיכנס ל-Rocket League, ולמרות שאתה אולי לא מבין איך שחקן מהשורה הראשונה עושה את מה שהוא עושה, אתה יכול להבין מה הוא עשה, וכמה טוב במשחק הם חייבים להיות כדי להשיג את זה.

קניתי את Rocket League כשהיא שוחררה, אבל רק כשהתחלתי לצפות בזרמים הוותיקים של SARPBC (Supersonic Acrobatic Rocket-Powered Battle-Cars, קודמו הרוחני של Rocket League) התברר לי עד כמה מהזמן הפנוי שלי עמד לרדת לטמיון. עד לנקודה זו, כולם פשוט נשארו על הקרקע, רדפו אחרי הכדור בכל פעם שאפשר, והשערים היו יותר תוצאה של נגיעות מקריות או ריקושטים בלתי צפויים מאשר של מיומנות. אבל הסטרימרים האלה הקדימו את השאר בשנות אור. פתאום נפקחו עיניי לאפשרויות של כדרורים אוויריים, של איפוסי כדור, של פליקים וחסימות בתזמון מושלם וסטייל חופשי מגוחך.

אף פעם לא הייתי שחקן רוקט ליג נוצץ. במקום זאת, החזק שלי היה בקריאת המגרש. אולי לא תמיד הייתי השחקן המיומן ביותר מבחינה טכנית, אבל יכולתי לקרוא שחקנים אחרים טוב יותר ממה שהם יכלו לקרוא אותי. בלוקים וג'וקים היו הג'אם שלי, וזה שימש להראות שלא תמיד צריך להיות באוויר כדי להעביר את הכדור מעבר לקבוצה היריבה.

אני תוהה אם אי פעם אהיה טוב בכל משחק אי פעם. אם לא אעשה זאת, אני עדיין שמח מאוד ש-Rocket League תישאר במקום הראשון.