פעם המשחק המדובר ביותר בעולם האינדי הקטן דאז, ה-RTS הבלתי רגיל של Introversion מרגיש כמו לפני חיים שלמים עכשיו. זהו משחק על פתיחת עשרות חיי בינה מלאכותית סביב נוף חצי רטרו וחצי עתידני, המבקש לברוח מאפוקליפסה דיגיטלית, ואני חושד שהוא הקדים את זמנו, לפחות במונחים של תיאבון הקהל.

זה נראה יפה כמובן, עם סגנון האמנות של שנות ה-80 שלו כרצף החלומות, אבל זו האווירה המנומנמת והמעט עצובה שבאמת מוכרת לי. אנשי הפיקסלים האומללים שלו נראים חיים הרבה יותר מכל ימי חלל היפר-מפורטים, כשהם מתנודדים ומתנודדים ומתפזרים ומתים. אני מרגיש נאלץ להגן עליהם, שהוא מוטיבציה שונה לחלוטין מהנורמה של ה-RTS, להרגיש נאלץ להרוס.