באמת לא הייתי אומרהקטע הזה על Destructoidעל למה אנשים לא מסיימים משחקים מעמיקים במיוחד בעניין (וגם זה גם לא), אבל זה עורר כמה מחשבות סרק על פני השבילים המומים במוחי.

רוב האנשים לא מסיימים משחקים, אפילו משחקים שהם מתלהבים מהם. הסיבות הן מגוונות - Valve שידרגו את רצף הזומבים/הרמה של פרק 1 כדי שיהיה קל יותר, למשל, כאשר מערכת הניטור המקוונת המצמררת שלהם זיהתה שהמון שחקנים נאבקים בזה ומוותרים שם ואז. אני מכיר לפחות חצי תריסר אנשים שלא עברו את הרגע הזה ב-Bioshock, מהללים את כוחו אבל באותה נשימה טוענים לשעמום עם המבנה והלחימה של המשחק שחוזרים על עצמם.

אני בעצמי אשם בהרבה יתומים ממשחקים. מעולם לא השלמתי משחק GTA, בדרך כלל בגלל שרמת כושר הנהיגה הנדרשת הופכת בהדרגה קשה מכדי שאהנה. לקח לי 18 חודשים של התקפי משחק כדי לסייםדאוס אקס. הגעתי לצ'רנוביל עצמה ב-STALKER, ממש על סף התשובות והסוף של המשחק, ואז מצאתי את משחק השמירה שלי חסר תועלת על ידי תיקון ולא מצאתי את הזמן/האנרגיה להתחיל מחדש. אני עדיין מתחמק מספוילרים של KOTOR 2, כי התרוצצויות דרך מכניקת הקרב/איסוף/שדרוג של המשחק כל כך זמן קצר אחרי KOTOR 1 פשוט הרגיש עגום מדי, למרות הצורך הבוער שלי לדעת את סודות העלילה.

גרוע מכך, התחלתישער בלדוראני בערך תריסר פעמים, אבל תמיד הגיע לנקודה שבה הסוף שלו עדיין נראה רחוק בצורה בלתי אפשרית ופשוט לוותר. ואז יש את חצי תריסר הפנטזיות הסופיות (היי, שתיים מהן היו במחשב, אז אני יכול להזכיר אותן כאן) לא הצלחתי לסיים כי הן המשיכו להפריע לי עם הקטעים הנוראיים והיהירים שהמעריצים הנוראיים והיהירים שלהם מאמינים. מהווים סיפור טוב. זה מסוג הדברים שהייתי שמח לראות עליהם כמה גרפים, וללא ספק הם יראו את ההוכחה המחרידה שהחיה האנושית מתנהגת במידה רבה באותו אופן אפילו בחוויות שמרגישות כל כך אישיות. מצד שני, זה יהיה מרגיע לראות שהרבה אנשים התייאשו במקומות שאני עשיתי. לפחות זה אומר שזו אשמתו של המפתח, ולא שלי.

יש עוד אלף משחקים ששיחקתי עבור משימות עבודה שבהם נאלצתי להילחם הרבה מעבר לנקודה שבה המוח שלי התחנן שאפסיק, נגעל מההאקרי והעצלנות של העלילה, או איזה בוס קשוח עד כדי גיחוך, או החזרה המייסרת של הירי, או, כפי שהיצירה Destructoid כן מזכירה, משחקים אחרים שמתחרים על רגשותיי המוסחים בקלות. הפואנטה של ​​ennui היא משהו שהרבה מאוד משחקים לא נבדקו עבורו, וזה גרם לי לומר כמה דברים לא נעימים להפליא על היוצרים שלהם, שללא ספק האמינו בלב שלם שהם עשו משהו מהנה מההתחלה ועד הסוף. סליחה, חבר'ה. עשית כאב, לא עונג.

חלקם כן נהנים מבדיקה יסודית של אומללות לא מכוונת - הרבה נכתב על בדיקות המשחק הנרחבות של Valve והן על בונגי בקבוצת המיקוד של המשחקים האחרונים שלהם, תוך ביסוס המתמטיקה המדויקת של מה שגורם לאנשים ליהנות, ולא להרגיש מתוסכלים או אבודים או המומים. ואז יש את פורטל, שאני כועס שקיבל ציון נמוך יותר מ-HL2 פרק 2 ו-TF2 (ביקורת סטנדרטית - "זה קצר") למרות היותו ה-Orange Boxette שכולם עכשיו מצטטים ממנו ועושיםאומנות מעריצים מעט מטרידהשֶׁל. זו ישות כל כך שלמה בצורה שכל כך מעט משחקים יש, עם התחלה מוגדרת, אמצע וסוף מספק, והקיצור שלה לגמרי מתאים לה. הוא קובע סצנה, מספר סיפור ונפרד ממנו כשאתה עדיין בשיא.

אבל גם ה-playtesting וגם האולטרה-פוליש האפיזודי הם השקעות שמעט מפתחים יכולים להרשות לעצמם לבצע. האנשים העיקריים של Valve היו מיליונרים עוד לפני שהקימו את החברה. בונגי יכול למצוץ חלב אינסופי מהפטם של מיקרוסופט. כמעט לכל מפתח אחר חסרים משאבים אלה, ומסתכנים שחלק גדול מקהל המשחקים שלהם לעולם לא יראה את כל מה שהם עבדו כל כך קשה כדי ליצור. עם זאת, יום אחד, אני בטוח שמישהו יסמר את מדע השעמום במשחקים, ואז יהיו לנו הנאות בלי סוף.

אז, קוראים - באילו משחקי מחשב נהניתם הפסקתם לשחק, ולמה? ספר לנו בתגובות (אפילו אתה, דייב לורק מ-Lurksville) ואולי נוכל לזהות כמה טרנדים.
ומפתחים - יש תחושה של הסיבות השכיחות לכך ששחקנים מוותרים על המשחק שלכם?