אל תתקרב יותר, חבר. יש לי אקדח. אה רגע, אולי אני לא, כי משכנתי את זה כשהייתי שיכור מאוד, ולא עשיתי עסקה עם בוס האיגוד המושחת כדי להחזיר את זה. אוי יקירי, עכשיו קול בראש שלי שאומר שזה אלקטרוכימיה מנסה לשכנע אותי להשתכר. אני חייב להיות ב-RPG עגום אבל מקסיםדיסקו אליסיום.

דיסקו אליסיום לא אמור להתקיים, באופן הגיוני. קבוצת אמנים מאסטוניה התאגדה ובילתה חמש שנים ביצירת RPG בלשי, המתרחשת במחוז עיר אחד ובסביבתו, בעולם חלופי שבו הפוסט-קומוניזם מתנגש בפוסט-דיסקו. הוא שואב השראה בגאווה מפרות קדושות של משחקי מחשב כמו המקורנשורת, וPlanescape: ייסורים, אבל זה לא שוחט את החברים הכי טובים שלך. לא, הוא מוציא את פרך הפרס שלו בגלגלים והוא כמו "תראה את הסנובוה המטורף הזה". וגם הפרה לובשת אושנקה, כנראה.

Disco Elysium הוא לא ה-RPG של אמא שלך. מערכת המיומנות מיוצגת כקקפוניה של קולות שונים, חזק יותר בראש שלך ככל שהענקת להם יותר נקודות מיומנות. במילים אחרות, ככל שאתה טוב יותר בחבטות בדברים, כך תרצה לחבוט בהם -- וגם תמצא את עצמך כל הזמן מנהל שיחות עם דחף החבטות. או עם העניבה שלך. או גופה מתה.

זה גם משחק מאוד הוליסטי. כל מה שקורה חשוב, או לפחות מרגיש כמוהו, מה שגורם לשיחות להיראות כבדות משקל בצורה בלתי אפשרית. על אחת כמה וכמה בגלל שהגוש העירוני שבו אתה נמצא הוא קלסטרופובי ביותר ממובן אחד, והוא קיים על קצה חוט הסכין, עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים שונים שמושכים אותו משני הצדדים.

אֲנִיסקר את Disco Elysium, ואני מאוד אוהב את זה, אבל קשה לי לבטא את המחשבות שלי על זה. אני, למען האמת, לא מצליח לסובב את הראש שלי סביב חלקים גדולים ממנו. זה משחק שאומר ועושה הרבה. על פוליטיקה, כלכלה, סוציולוגיה, מעמד. וגם דיסקו. וגם מבוכים ודרקונים. מאט התחבטעם חלק מהפילוסופיה. בקושי התחלנו אפילו. יש לו שכבות.ראה בצל.

זה מרגיש שנועד להיות אחד מאותם משחקי מחשב משמעותיים עם S בבירה, לטוב או לרע. האימפריה הפנימית שלי אומרת לי שאנחנו צריכים לכתוב על זה יותר. הישאר מעודכן בשביל זה.