כתר שחורהתחיל עם מזוודה, חנות זבל וכמה תצלומים של זרים. דיברתי עם הסופר והיוצר רוב שרמן על איך הסיפור מאחורי הסיפור שלו, ושיתפנו את המחשבות שלנו על העולם שהוא יצר. עמוס מחלות, אימה ומסתורין, זה גם מקום של יופי מדי פעם ויוצא דופן. בנוסף לדבר על השפעות שנשאבו מהכאבים והמחלות של החיים, רוב הכיר לי אמן, צלם וסופר שהיוו השראה ליצירה בדרך כלשהי. המשך לקרוא עבור מילים רבות מאחד הסופרים המעניינים והספרותיים ביותר במשחקים.

RPS: היצירה שלכתר שחורהיא הרבה יותר ברורה משימתו של סופר מאשר משימה של מעצב משחקים. אבל יש לך היסטוריה עם משחקים?

שרמן: שיחקתי במשחקים כמעט כל זמן שקראתי ספרים. כנראה התחלתי לקרוא ספרים כשהייתי בן ארבע בערך והתחלתי לשחק משחקים כשהייתי בערך בן שש. משחקי וידאו היו חלק גדול מחיי כמעט כמו ספרות, אבל מה שתמיד הייתי טוב בו זה לכתוב. התעניינתי בקידוד ועיצוב, ואני עושה דברים שונים דמויי משחק – אני מעצבת משחק לוח כרגע ומנהלת משחק מבוכים ודרקונים.

ניסיתי את כוחי ביצירת משחקים שונים אבל הכתיבה היא המקום שבו הכוח העיקרי שלי תמיד היה וזה היה כמעט צירוף מקרים שהכתר השחור יצא כמו שהוא, עם פורמט דמוי משחק. קרה ש-Random House רצה לעשות פרויקט עם משחקי Failbetter ופלטפורמת Storynexus שלהם, והדרך שבה הפלטפורמה הזו עובדת היא אם/או דבר מבוסס היגיון, שיש לו הרבה מן המשותף להרבה משחקים, במיוחד טקסט הרפתקאות וספרי הרפתקאות בחר בעצמך.

אבל, כן, תמיד שיחקתי משחקים בצעקות וכתבתי עליהם גם הרבה. כשהייתי בשטח ההפקר בין האוניברסיטה לכתר השחור, הגשתי מועמדות להרבה משחקים בכתיבה ולא הצלחתי הרבה, אבל יש לי מזל גדול שזה הגיע במקום.

RPS: היכן אתה מודע ל-Failbetter ו-Storynexus לפני שה-Random House יצר איתם קשר?

שרמן: לא, לא הייתי. פחות או יותר המייל הראשון לגבי זה היה מדן, העורך שלי, והוא אמר תסתכללונדון שנפלה, או אקו בזאר כפי שהיה אז. וזה ויקטוריאני עצום, רחב ידיים... ובכן, אני לא יודע איך לתאר את זה. יש כל כך הרבה מזה.

RPS: אחד הדברים המעניינים שהוא חולק עם Black Crown הוא שדי קשה לשים עליו תג. ניסיתי לתאר את הכתר השחור כשנתקלתי בו לראשונה, והרגשתי לא בנוח לשלב אותו לז'אנר. אני חושב שחשוב להזכיר את אימת הגוף, שאני חושב עליה הרבה יותר כמסלול קולנועי, או לפחות ויזואלי.

שרמן: הרבה אנשים דיברו על אימת גוף. אם אתה קורא דברים אחרים שכתבתי, זה בהחלט נושא במקביל. מבחינתי, זה לא באמת קשור לאימה. הסיבה שהדברים האלה מחרידים היא בגלל שהם עוסקים בשינוי ובמניפולציה של הצורה האנושית הרגילה. זה משהו שתמיד עניין אותי. העובדה שאתה לא צריך לעשות הרבה לגוף אנושי כדי לעשות אותו מפחיד.

RPS: יש שורה נפלאה, שעכשיו אצטט בצורה לא נכונה, שאומרת משהו בסגנון 'למצוא שיער איפה שהוא לא אמור להיות, לא מחובר לצורה'. וזה מיד מוזר ומטריד. נראה שזה תופס הרבה ממה שקורה לגופות בכתר שחור.

שרמן: אני שמח שמצאת את הקו הזה. יכול להיות שאני טועה אבל אני חושב שזה טקסט שמעביר את העכבר מעל.

RPS: זה כן.

שרמן: יש כנראה חצי רומן של כתיבה בקטעים האלה (צוחק). אנשים צריכים להסתכל על הטקסט הזה עם העכבר כי זה מאוד חשוב.

השינוי הזה של צורת האדם הוא אינטגרלי. קל מאוד להשתמש בשיטה הזו כדי ליצור משהו מטריד וזה הבסיס לרוב המפלצות, בין אם זה שינוי בצורת האדם ובין אם מדובר בצורת חיה. אני לא באמת יכול להתרחק מהעניין שלי בזה - אני לא יודע למה אני כל כך מוקסם מזה ולא מכל דבר אחר שסופר עשוי להיות מוקסם ממנו.

אבל אמרת שאימת גוף משמשת לעתים קרובות חזותית ולא בטקסט, וזה נכון. יש תגובה פנימית ומיידית יותר לתמונה, ואני חושב שבגלל זה השימוש בה באמנות, במשחקי וידאו וסרטים התקבל כל כך טוב. יש אמן פולני מדהים, בקסינקסי, https://www.beksinski.pl/, והוא כנראה הפיק חמש מאות או שש מאות ציורים בחייו ואני ממליץ לכולם ללכת להסתכל על העבודה שלו.

הוא היה אבן בוחן גדולה. אבל אם ממירים את הרעיונות האלה לטקסט, אני חושב שיש לנו מזל גדול שיש לנו שפה כל כך גדולה ומרחיבה לעבוד בה. כפי שבטח הבנתם ממשחק כתר שחור, אני די מתעסק במילים וכאלה (צוחק). יש לנו אוצר מילים כל כך נפלא לתאר כל מיני דברים, ולמרות שחלקם טכניים ולא באוצר המילים היומיומי של אנשים, יש לזה איכות כמעט אונומטופית.

RPS: אחד הדברים שמדהימים אותי, וזה נשמע מאוד מבוקש, הוא שיש טקסטורה לכתיבה. זה מרגיש שמנוני ושוחק לסירוגין. אבל אני צריך לומר, זה לא הכל זוועה וזוהמה. אחד הרגעים הבלתי נשכחים שנתקלתי בהם הוא רומן אהבה עם מגב, שהרגשתי שיכול היה ללכת בדרך אחרת אם הייתי בוחר להידחה ממה שקורה.

שרמן: מישהו שלח דיווח על שגיאת הקלדה ושאלתי בדיוק איפה זה בסיפור. והבחור אמר, "אני לעולם לא אכתוב את המשפט הזה שוב, אבל זה הרצף עם המגב הרוקד." בגלל הדרך שבה כתר שחור נכתב... ואני לא יודע כמה אתה יודע איך הכל התחיל.

RPS: שמעתי את הסיפור מ-Failbetter, אבל אם תוכל לספר אותו כאן, זה יהיה נהדר. אני פשוט קורא לזה סיפור המזוודה.

שרמן: זה התחיל באוניברסיטה, עם מודול ספרותי ניסיוני. נחשפתי להרבה דברים מאוד מעניינים עם המודול הזה, כמוOULIPO(קישור בצרפתית -קישור לויקיפדיה כאן). קיבלנו תרגיל בכיתה שבו קיבלנו תמונות מבחור שנקראאוגוסט סנדר, שהיה צלם גרמני שצילם כמעט אך ורק דיוקנאות של אנשים בשמלתם היומיומית, או בגדי העבודה שלהם. הם שחור ולבן, צילומים מאוד יפים, ואמרו לנו שאנחנו צריכים לכתוב סיפור שיתאים לצילומים האלה, שזו משימה סטנדרטית מאוד של כתיבה יוצרת באוניברסיטה.

בסופו של דבר המצאתי כיתוב לכל תמונה, אבל הם לא תיארו את האדם, אלא תיארו פיסת נוף. אז תהיה תמונה של איש זקן ואני אתאר ספינה הרוסה, או יער שאין בו אנשים. ודי אהבתי את האפקט, אז בסופו של דבר הפכתי את זה ליצירה שקראתי לה נופים, עם ארבעים או חמישים מהתמונות והכיתובים האלה שתיארו מקום אחד. והמקום הזה הפך לעיירה הררית שבה נדמה היה שכולם נעלמו בבת אחת, והיו עדויות למנהגים מוזרים. זה היה קצת כמו אינסמות' מ-Lovecraft - לא בהכרח שיטות דמוניות או מרושעות. פשוט מוזר.

הזמן חלף וכמעט הייתי בסוף המאסטרס שלי והייתי צריך להמציא יצירה אחרונה, וחשבתי 'מה לעזאזל אני הולך לעשות'. ונתקלתי בנופים וחשבתי, ובכן, למה שלא אספר את הסיפור של איך המקום הזה הפך נטוש. זו תעלומה לא פתורה אז אני צריך להתרכז בזה. אני באמת לא זוכר איך ומתי חשבתי לעשות את זה כמו שעשיתי, אבל החלטתי לא לעשות את זה רק עם דף נייר, אלא עם חפצים. מאוד ניסיוני והודג'-פודג', מה שבאוניברסיטה אתה יכול לעשות! במיוחד באמנויות החופשיות.

גרתי מאוד ליד חנות זבל - זה מכוער להשתמש במילה 'זבל' בעצם, כי יש שם הרבה דברים יפים. אבל לגברת האמריקאית שמנהלת אותו יש עכשיו תוכנית ב-Sky Atlantic בשם Junk Hunters. היא הייתה ממש הדמות. לקחתי את הלוואת הסטודנטים האחרונה שלי וירדתי לשם והתחלתי לקנות דברים. לחנות הייתה מחזור מדהים. המניה הייתה נמכרת לחלוטין מדי שבוע וביום ראשון היא הייתה מחדשת את המלאי שלה.

לקח שלושה או ארבעה שבועות להרכיב את הכל, אבל התחלתי עם מזוודה, וחשבתי, ובכן, זה בטח שייך למטייל. אז אלה בטח רכושו של מישהו שהגיע למקום הזה, והתחלתי להתעניין באנתרופולוגיה ובהיסטוריה של האנתרופולוגיה, ואיך מישהו שמגיע לתרבות חדשה יפעל סביב זה ויכתוב עליה. חיברתי כמה חברים, הקלטנו קצת מוזיקה, צילמנו כמה תמונות. הצגתי את המזוודה המלאה בחפצים, שסיפרה את סיפורו של ה-Miasma Eremite, האדם הזה - ובכן, אתה לא ממש בטוח מה הוא היה - ואיך הוא קיים אינטראקציה עם העיר והתאהב בבחורה, שבזה הזמן נקרא מוות של חבר. הסיפור מספר כיצד מעשיו גרמו להרס העיירה.

מכון ווידסית' באותה תקופה היה מכשיר רופף מאוד כדי לאפשר לי להציג את הדברים האלה בפני המורה שלי. הבדיון היה שהמורה שלי קיבל את המזוודה בפוסט עם מכתב מהמכון וביקש ממנו לספר להם מה הוא חושב על המקרה. בסופו של דבר התברר שהוא נסחט על ידי מכון ווידסית' והדביקו אותו במחלה, והפרק האחרון היה תקליטור שהוסתר בבטנה של המעטפת שכתוב עליו "אם פתחת את האריזה האטומה ש יש את הארמית

RPS: כשאתה נתקל במשהו בפעם הראשונה במדיום מסוים, לפעמים קשה לדמיין אותו במדיה אחרת, וזו אחת הסיבות שאנשים יכולים להיות כל כך רחפנים לגבי עיבודים, אני מניח. אבל הכתר השחור כן מתאים לצורה שבה הוא נמצא. בפעם הראשונה שהגעתי לסלון, כאשר מסירים אותך משולחן העבודה שלך ומכל סוג של חלל חיצוני, הקלסטרופוביה הועברה ביעילות על המסך ועל ידי פריסת הטקסט. התחושה שהנרטיב קטוע ושאני לא יודע אם הייתי צריך להגיע לשם ביעילות רבה יותר מתקשרת אימה מאשר התחלת דף.

שרמן: אני חושב שהסיפור שסופר בסופו של דבר - וזה חוזר לשאלה הקודמת ששכחתי - מכון ווידסנית' היה במקור כל כך קטן על תירוץ, או מקגאפין בעצם, לסיפור על העיר שרציתי לספר. זה התהפך ועכשיו הסיפור של העיירה מקרי יותר לסיפור המכון. הסיפור לא הוצמד למקומו כשהתחלתי ולמען האמת לא ידעתי מה זה המכון עד כחודש לפני ההשקה. לא הייתה גבעה, לא היו חליפות. היה לי מזל שהכל הסתדר בסוף.

אתה לוקח תמונה מרכזית שהיא מוזרה, כמו המגב הרוקד, אבל צריכה להיות סיבה שהיא תהיה שם. כשאתה חוזר אחורה אתה מוצא קישורים שיכולים להבין את זה. סליחה - זה משהו בצד!

RPS: אם כבר מדברים על תמונות מוזרות, רק עכשיו רשמתי שבעמוד הראשון של אתר הכתר השחור יש תמונה של האנשים ליד השולחנות שלהם, עם החליפות. זה תיאור מילולי מאוד.

שרמן: זו תוספת לאחרונה.

RPS: חזרתי לשחק היום וראיתי את זה והבנתי שעכשיו זה מרגיש לי יותר כמו מקום אמיתי ולא רק הזיה או הזיות. אני אף פעם לא בטוח בפיזיות של הדברים במשחק, אבל התמונה גרמה לזה להיראות אפשרי יותר. בחלק גדול מהמשחק יש את מה שאני אתחרט על כך שקוראים לו "האיכות המוחשית של החלומות". זה מרגיש מאוד לא אמיתי אבל כל כך הרבה מזה הוא פיזי מאוד בכוונה.

שרמן: אני שונא לכתוב חלומות. חלק מזה הוא בגלל שאני מרגיש שזה שוטר בחוץ. זו דרך להכניס כל מה שאתה רוצה בלי שום הצדקה חוץ מזה שזה חלום. כמו כן, אני לא חולם הרבה. יש לי שנת לילה רגילה שלווה מאוד. לעיתים רחוקות יש לי סיוטים או אפילו חלומות בלתי נשכחים.

אבל זו נקודה ממש טובה. לחוסר המציאות יש פיזיות שמעגנת אותה. השחקן רואה משהו מוזר, יפה או מכוער, וזה כמו מחזה מולם. אבל אז קורה משהו לאופי שלהם, תגובה פיזית, והדבר הזה, התחושה הזו, זה משהו שקרה לשחקן בחייהם. זו הסיבה שמחלה היא אבן בוחן כל כך טובה. כמעט כל מה שמתואר בפרויקט - ואני יודע שיש שם מחלות מאוד מוזרות - אבל לכולן יש שורשים במחלות אמיתיות ובסיבות אמיתיות לנזק. כולם יודעים איך זה מרגיש לנעוץ בעין, או לקבל גירוד, או שומות, או כתמים על התחת. כולם יודעים איך הדברים האלה מרגישים ולכן זה קשור מאוד. זה מנגנון הארקה, לגמרי לא מכוון בנקודת ההתחלה שלי, שהופך עכשיו לאופן שבו אנשים שומרים על התוכן המוזר הזה.

הרבה שחקנים אמרו 'אני לא ממש מבין מה קורה'. וזה די הוגן אבל אני כן חושב שחלק מהשחקנים האלה ממהרים, עוברים מהר מדי, וזו הסיבה שדי לא נוח לי לתאר את זה כמשחק. למשחק יש מערכות, ולפעמים הן אטומות, אבל הן ניתנות ללמידה על ידי שחקן וניצולות על ידי שחקן. יש איזושהי אסטרטגיה מעורבת.

כתר שחור זה לא באמת עניין של אסטרטגיה. אין דרך לשחק את זה. אם מישהו ינסה, הוא יתאכזב. למרות זאת, הפורמט לגמרי מתאים לנרטיב. אנשים שואלים אם זה כמו עץ ​​עם הרבה דברים מסועפים וזה לא. הייתי משתגע מזמן אם הייתי צריך להתמודד עם העלייה האקספוננציאלית בתוכן שתגרום. זה הרבה יותר כמו נהר. אני מניח שכל נרטיב הוא במובן מסוים כי הוא לוקח אותך לאורך מסלול אבל העניין עם הפורמט של Black Crown הוא שאתה יכול להאט, להיתקע בדברים, לעשות מעקפים, אבל אתה תמיד תחזור לזרימה הראשית. יש בלתי נמנע בסיפור אבל אתה יכול לפספס דברים.

יש סיפור קצר מצוין מאת בחור בשםויקטור פלווין, סופר רוסי, ונראה שזה על גבר שמדבר על חברתו שנדרסת על ידי מכונית. שלוש המילים האחרונות מגלות שזה בעצם החתול שלו, לא חברה. אם אתה קורא אותו שוב, אתה מבין שיש כל כך הרבה רמזים ושאם היית שם לב לכולם, אולי היית מבין.

אני מרגיש שזה מה שהכתר השחור עושה בצורה מורחבת. זה אומר לך מי הדמות שלך, למה אתה במכון, מי הם כל האנשים האלה, הדמויות המוזרות האלה. יש סיבה שהם יהיו שם. הם לא רק טפטים מוזרים ואני חושב שזה מוציא אנשים מפה לפעמים, שזה סתם מוזרות לשמה. אבל הכל יתגלה. ובכן, חלק מזה (צוחק).
הפורמט של זה, ואני לא חושב שזה משחק, כן עובד על המסתורין שאני מנסה לעורר.

בחלק השני, אני טוען ש-Black Crown הוא משחק ואנחנו דנים כיצד הוא מפיק תועלת מהאינטראקטיביות ומהקצב של פלטפורמת StoryNexus, כמו גם חופרים לפרטים נוספים על הזוועה שבכל זה. הירשם ושחקכתר שחור בחינם כאן.