אנחנו חיים בעידן הזהב של משחקי מחשב עם תקציב גדול שמציעים לנו בחירה וחופש. יהיו הם צאצאיו של ההלם מערכתדגם - מציאת מסלול סביב מקום מוקפד, נעול ועוין, שנראה לאחרונה בטֶרֶף[אתר רשמי] - או משחקי התפקידים המבוססים על בחירה ותוצאה במקום פעולה בלבד, הם לגיון. יש כל כך הרבה, אפילו, שאני לא בטוח שאנחנו יכולים להעריך עד כמה טוב יש לנו את זה.

כל כך מפונקים לבחירה, אנו נופלים בהכרח לטענות על כשלים פחותים או דוחים את הרכישות שלנו עד להנחה גדולה. מובן שכן, כשיש לנו ג'יגה-בייט של תענוגות קיימים שסותמים את הכוננים הקשיחים הנוספים שנאלצנו לקנות כדי להכיל את כל הדברים האלה.

לאן שפעם נהרתי בדחיפות אפילו להבטחה הקלושה של מה שנקרא פעם סים סוחף או cRPG, כיום נראה שצאצאים מבריקים של מיליוני דולרים של המושגים האלה מגיעים כל כך בקביעות עד שמפנים לנו זמן בחיינו או מרחב פעולה בבנק שלנו. חשבונות עבורם הם אתגר משמעותי. לפעמים, בלתי אפשרי.

איזה זמן להיות בחיים ועם מחשב בבית. אסור לנו לקחת את תור הזהב הזה כמובן מאליו.

משחקי מחשב באופן כללי נמצאים במצב גס במיוחד כרגע, אבל אני מדבר ספציפית על משחקים שבהם אתה בוחר את הדרך שלך ואת סגנון המשחק שלך. אפילו זה מתחלק לשתי קטגוריות נפרדות: Ubilikes, ארגזי חול שבהם אתה בוחר את מי להרוג, באיזה סדר ועם אילו כלי נשק, וה-Shocklikes, אלה עם עולמות יותר בנויים, כמעט קופסאות פאזל של אתגרים מותאמים אישית עם מספר פתרונות, הדגש שלהם יותר על התמצאות מאשר על אלימות.

זה האחרון שאני מרגיש שאולי אנחנו לוקחים כמובן מאליו. הראשון, עם הארכמים והמורדורים שלו והאיים הטרופיים זרועי הגרילה שלו (ואפילו הזלדות שלו, עכשיו), הוא כל כך פופולרי עד כדי כך שאין לי חשש לבריאותו. להרוג הרבה דברים בשטח פתוח לרווחה (ולמעשה לזכות בנקודות על כך) הולך להיות עמוד התווך של משחקי וידאו לשנים רבות קדימה.

משחקים על מציאת אחד ממספר נתיבים אפשריים לתוך חללים נעולים בעולמות עשירים ומפורטים לעולם לא יכולים להיות כל כך עשר אגורה. הם מטבעם קשה יותר למכור לקהל עצבני, ועם מירב הכבוד והכבוד למיומנות הנדרשת ליצירת Ubilike, סוג אחר זה דורש מידה מסוימת של יצירת אמן כדי להצליח. העדינות הקיצונית הנדרשת כדי לבנות עולם שמרגיש אמיתי, ושיוצר אילוץ לחקור כל פינה בו, ואז לאזן את זה עם לחימה מוצקה וסיפור ואפיון. זו בדיוק הסיבה שכשלים קטנים או גדולים במשחק כזה יכולים להרגיש כל כך צורמים .

בדיוק בגלל זה אני יכול להיות כל כך בררן לגבי Shocklike או RPG; ניתלה על פגמים קטנים, לא מצליחה להעריך כמה צלחות הדבר הזה מסתובב כדי לבדר אותי.

יחד עם הוודאות שעוד אחד יגיע בקרוב, זו גם הסיבה שאני יכול בסופו של דבר לעזובDeus Ex: האנושות מחולקתולא מכובד 2לא גמור. איפה שפעם הייתי מתמיד בלי קשר - הבאגים שוברי המשחק ואינספור הקצוות הגסים ב-Vampire: Bloodlines לא עצרו אותי, למשל - האמונה המודרנית שמשחק כזה אינו עוד מצרך נדיר ויקר אומר שאני מרגיש בטוח להוציא מוקדם. אולי בגלל שאני לא נהנה מהאפיון, או שתחום חדש לא משכנע, או שההיכרות הכללית קצת מעיקה.

אז אני אוחז על הבא במקום, או אומר לעצמי שזו רק נטישה קצרה, משאירים אותו על הכונן הקשיח שלי במשך שנים, לעולם אל תקנה את ה-DLC, לעולם אל תיתן הצבעת אמון אמיתית ברצון לקבל עוד.

איזה דבר זה לחיות בעולם שבו היה לנו חדשדאוס אקס, חדשחסר כבוד, Hitman חדש, Prey, The Witcher 3, אפילו Mass Effect: Andromeda, על כל המעידות שלה, והכל בטווח של כמה שנים. אני בטוח שיש עוד, אבל אני מתקשה לזכור את כולם כי נראה שהם מגיעים ואז חולפים כל כך מהר. זה היה תענוג: כל כך הרבה שעות שמחות של פריצה והתגנבות ופריצת מנעולים ופענוח ומשא ומתן ובחירה מי להיות, לאן ללכת ואיך לעשות את זה. וכן, את מי להרוג ואיך, או את מי לחנוק או לעצבן מחוסר הכרה, או ממי להימנע לחלוטין.

היו הצלחות והיו כישלונות. היו משחקים עם נאמנות יוצאת דופן של בניית עולם, ומשחקים שנשענים יותר על שטחים פתוחים ולחימה שגרתית. היו משחקים שאיבדתי את עצמי אליהם במשך שבועות, ומשחקים שהרגשתי שאני מחליק על הקצוות, מחכה לרגע של חיבור שמעולם לא הגיע.

אני מרבה להתבכיין באותו זמן (ותפקידי לעשות זאת, למען ההגינות), אבל אני באמת אסיר תודה על כולם, שמח שהמושגים האלה ממשיכים להיחקר. שמישהו מנסה כל כך לעשות את משחקי התקציב הגדולים ביותר מאשר רק רמיקסים שונים של קונספט גלריית הירי.

החברות שמאחוריהן יכולות ליצור יותר יריות צבאיות או משחקי הישרדות זומבים או זוועות מיקרוטרנסקטיות ציניות במקום זאת. המפתחים מייצרים את המשחקים האלה כי הם רוצים ליצור את המשחקים האלה (ולמרות שהם עלולים לפעמים לטעות, אני תמיד מעריך את הניסיון). המוציאים לאור מזמינים לייצר את המשחקים האלה כי הם מאמינים שאנשים יקנו אותם.

מה קורה אם הם לא עושים זאת, או לא בכמות מספקת, או שהם ממתינים זמן רב מדי למכירות או להשלמת ניסויים? ואז Square-Enixנוטשהסדרה השנייה המתוכננת של Hitman (ואפילו רוצה להוריד את המפתח), סדרת Deus Ex טוחנת לעצירה בלתי מוגבלת, הזיכיון של Mass Effect הואלשים על קרח.

בטח, אנחנו יכולים למנות סיבות מהימנות לחלק מהן, אבל האם זו המגמה שאנחנו רוצים? אם זה לא מסתדר אז זה נהרג? עד כמה אנחנו בטוחים להניח שיהיה משהו אחר עם שאיפות דומות תוך זמן קצר? האם עדיין נטבע בשמחה במשחקים כמו אלה בשנים הבאות אם מוציאים לאור יאבדו את האמון הפיננסי שלהם בהם?

ברור שעלינו להפעיל שיקול דעת. אני לא אומר לקנות מסרטן יחסית כמו Mass Effect Andromeda למען תמיכה בעניין, אבל אם אנחנו נמנעים או דוחים כמעט הכל בגלל הימור גידור, בין אם מדובר בדאגות לגבי איכות או עלות, אנחנו הולכים לשלוף את השטיח מתחתינו לפני זמן רב מדי.

מִןרחוק– ויכול להיות שאני טועה כאן – זה נראה קצת כאילו Dishonored 2 ו-Prey לא היו הלהיטים המופלאים שאולי ציפו - או נדרשו - להיות. אני כן דואג. האם נראה את Arkane מייצר יותר משחקים כמוהם, או שמא יוטל עליהם ליצור יריות ישר, יותר כמו Dooms ו-Wolfensteins ואפילו Fallouts שהיו פרות מזומנים אמינות יותר עבור חברת האם שלהם?

לפני זמן לא רב, נראה היה שכל מוציא לאור ניסה ליצור Call of Duty משלו. לא ידענו כמה טוב זה הולך להיות כמה שנים קצרות מאוחר יותר. אני לא רוצה שהזמן הזה יגמר. אני רוצה את Hitman עונה 2, אני רוצה את Prey 2 (2), אני רוצה Dishonored 3, אני רוצה עוד Deus Ex (אם כי ללא ג'נסן), אני רוצה לראות איך זהמערכת הלם 3 עם וורן ספקטוראני רוצה דברים שמעולם לא שמעתי עליהם אבל כולם עוסקים במציאת דרך אל המקום הנעול הזה באמצעות וו או נוכל.

אני לא רוצה פשוט לבחור אם אני הורג את הרעים עם האקדח הזה או הסכין הזה, או טוחן עורות של בעלי חיים כדי לפתוח שקיות תחמושת, או סתם עוד פארקור בקלה באיזו סביבה פנטסטית. גם אני נהנה מכל הדברים האלה, אבל אני לא רוצה רק את הדברים האלה, ולפעמים נראה שהטרנד הולך בדרך. אני לא רוצה שהזמן הנוכחי הזה יסתיים. אני רוצה להמשיך לחיות בעולם שבו משהו עם מעט הלם או אי בלאק בדם נמצא רק בעוד כמה חודשים.

החמדנות הזו שאני אשם בה היא מה שגורם לנו לקחת את המשחקים האלה כמובן מאליו, לחשוב שזה בסדר לדחות את Dishonored 2 לחודשים או לא להתעסק עם Hitman עד שהסדרה תסתיים (בשלב זה מדובר בחדשות ישנות). אני אומר: תהנה מהזמנים האלה, תעריך את הזמנים האלה. בין אם הם נמשכים ובין אם לא, בין אם הם חוזרים ובין אם לא, הם כאן עכשיו, ולא כל כך הרבה זמן שזה לא נראה סביר כלל.