הבחירות שלי ב-Selection Box הן משלושה משחקים שלא הצבעתי עבורם בלוח השנה. שניים מהם לא יצאו השנה, וזו פסילה קלה, אבל המציאות היא שגם אני לא חושב שמגיע לאף אחד מהם באמת מקום באחד מהחדרים המקודשים האלה.

ובכל זאת שלושתם משחקים שבאיזושהי צורה הגדירו את השנה שלי, ואני מרגיש חיבה לכל אחד מהם. תן לי להסביר למה.

אל הליבה

הזכרתי "משחקים מצטברים" בפני כמה עיתונאים של משחקים בשנה האחרונה, ורובם לא שמעו את המונח קודם לכן. עד כמה שידוע לי, זה ניסיון מובן לאחרונה למתג מחדש "משחקי סרק" מסוימים, כדי לתקשר טוב יותר שרובם תחת התווית הזו אכן דורשים לפחות אינטראקציה מסוימת משחקנים.

To The Core הוא דוגמה טובה. בכל גיחה אל פני כוכב הלכת, אתה מאותגר לקדוח לכיוון המרכז שלו, אבל אתה יכול וחייב לנווט את כלי השיט שלך אם אתה רוצה למקסם את סיכויי ההצלחה שלך. יש החלטות לקבל לגבי מינרלים לחפש, אילו שדרוג לרכישה, באילו כוכבי לכת לבקר בהמשך - ויש כישלון, צנוע ככל שיהיה, כמקל למדוד את ההתקדמות שלך. זה מגע קל, אבל התחושה דומה למה שעלול לקרות אם PopCap של שנות ה-00 יצר RPG. אין ספק שזהו אודה לשמחה, כשהמסך שלך מתמלא במחזה של פיצוצי פיקסלים, ואתה הופך לגל רועד מחשבים של מוות, טילים שיורים אוטומטיים, לייזרים ורימונים מסלוליים כמו ניצול ערפד בין כוכבי.

זה ג'אנק פוד? באופן אישי, הייתי טוען שהעומס בדופמין של קופסאות שלל ומכניקת הימורים הם המזון המהיר של משחקי וידאו. ל-The Core ולעמיתיו המצטברים -(ה) התנצלות Gnorp, כדוגמה נוספת - מרגיש לי יותר כמו ה-Huel של משחקי וידאו. מבחינה טכנית הם מכילים את כמות משחקי הווידאו היומית שלך על פי הרופא, המועברת בנוחות מירבית, אבל הם לא יזינו את נשמתך.

ראלי חום הניצחון

אני מנסה בקביעות רוכבי רטרו חדשים, שכל אחד מהם מנסה לקוות עידן זה או אחר של משחקי מירוצים. רובם לא מצליחים ללכוד את העניין שלי למשך יותר מכמה דקות, כי גם כאשר עוקבים אחר סימני ההליכה של אחרים, זה קשה יותר ממה שאתה חושב ליצור מודל טיפול מעניין ומספק.

ראלי חום הניצחוןמנהל את זה הודות ליישום הפשוט של דריפט. החזק את הלחצן לחוץ כשאתה עובר מעבר לפינה ותישען לתוך סחף; עשה זאת מספיק זמן ותמלא מטר שנותן לך דחיפה של מהירות כשאתה עוזב את הפינה. אולי יש עדינות בתמרון הזה שאני לא ניגשת אליו, אבל אני נהנה ממנו כי אני לא צריך את העדינות הזו. אני יכול להיסחף ולהגביר בכל עיקול וזה מרגיש טוב בכל פעם.

זה הפך את VHR למקבילה של השנה שלאופק צ'ייס טורבומבחינתי, בכך שאני ממשיך לאתחל אותו לעשר דקות מהירות של מירוץ בסיפון Steam. ראיתי הרבה אנשים מפרגניםמעגל ראלי לחניוןהשנה, אבל הגברת המהירות ועבודת הספרייט התוססת של Victory Heat הם יותר הסגנון שלי. עם זאת, הדיאלוג הוא די חמור, והייתי נותן הכל כדי להסיר לחלוטין את ההתלהמות שלפני המירוץ.

סתיו חבר'ה

אין סיכוי שאני יכול להתווכח שזה היה "סתיו חבר'ה'שנה". המתנפח, It's A משחק מרובה משתתפים בסגנון נוקאאוט מרגיש מעבר לשיא שלו, אפילו כשהוא מושק בנייד ומקבל עדכונים שנועדו להפוך אותו לידידותי יותר לעולים חדשים.

אבל למי אכפת? אני משחק Fall Guys עם הבן שלי, שהיה אובססיבי לחלוטין למשחק כבר כמעט שנתיים. זה תופס מקום בחיינו דומה לג'נגה או לטניס שולחן, וגם לאף אחד מהמשחקים האלה לא היו עדכוני שירות חיים משמעותיים גם השנה. לא, סתיו חבר'ה גורם לנו לחזור כי זה כיף, תחרותי וידידותי לילדים, עם פחות אלימות או תשלום כדי לנצח או מונטיזציה טורפת אחרת מאשר רבים מחבריו.

סתיו בחורים הפך לצמח רב שנתי בחיי באופן שמעולם לא יכולתי לחזות. אני לא יכול להתווכח שזה צריך להיות בלוח השנה, אבל זה ראוי להכרה על כל השמחה שהוא מעניק לי.