היום אחר הצהריים ביליתי זמן מה בזחילה במעי הגס וירטואלי. בעוד שחלקכם ממהרים למדור התגובות כדי לעשות בדיחות על קטעי תגובות מקוונים, אני רק אבהיר שזה בגלל שחקרתי דיוקן עצמי (פנים) מאת תיאו טריאנטפילידיס [דף itch.io].

צפו ביוטיוב

"דיוקן עצמי (פנים) הוזמן על ידיDiMoDa, מוסד וירטואלי מוביל ופלטפורמת תערוכות מציאות מדומה המוקדשת להפצה וקידום של אמנות מדיה חדשה. זה היה חלק מהתוכנית הקבוצתית של VR Morphe Presence, שהציגה את האמנים ברנה מרפי, רוזה מנקמן, Miyö Van Stenis ו-Theo Triantafyllidis. הוא הוצג במספר מקומות, כולל גלריית Superchief בניו יורק, תערוכת אמנות הלוויין במיאמי ומוזיאון RISD ברוד איילנד".

יש קטע ראיון מעמיק בנושאהיוצרים קצת סגןשנכנס למה ש-Triantafyllidis רצה לחקור עם העבודה, אבל כשהגעתי אליו בלי לקרוא את הקטע הזה קודם, מצאתי שזה באמת קטע אבסורדי/גרוטסקי/מטמטם/אורגני מהנה של... אני מניח, תיירות גוף?

לאחר שקראתי את היצירה הנלווית, אני לא חושב שהנושאים הרציניים יותר יורדים בצורה יעילה, אבל אז בלי להיות מודע לראיון הלא ערוך קשה לדעת עד כמה היבטים רציניים הם הדגש של האמן וכמה מגיע מהמחבר, במיוחד בהתחשב החלקים האלה אינם במרכאות ישירות. דיוקן עצמי הוא הרבה יותר טוב בלשחק עם ההומור באינטימיות המצמררת אך בסופו של דבר המגוחכת של להיות פולש במרחב הגוף הזה. אבל הייתי עצוב שהמעבר בין פנימי לחיצוני לא היה יותר זורם. הייתי רוצה שהייתי מסוגל לעבור בעצמי מגוב לגל, כי לחצות את הגבול הזה תמיד מעניין והייתי רוצה לנסות את זה ב-VR.

זה לא אומר שאתה לא יכול להשתמש בחלל הפנימי כדי לחקור רעיונות פוליטיים וחברתיים מעניינים - לכמה דוגמאות שונות מעל הראש שלי, מונה האטום עשתה בדיוק את זה עם מיצב הווידאו,גוף זר (1994), כמו גם קרולי שנימן עם Interior Scroll (1975) [הקישור לזה הולך להיות NSFW לעזאזל]. אבל הכוח של דיוקן עצמי עבורי היה באבסורד ולא בפוליטי, אז אני שמח שלא ניסיתי גם להתווכח עם תוכן הראיון. אני מרגיש שלמשחק אמור להיות חוש הומור משלו, דרך אגב, שכן אחד מהתגים של itch.io הוא "ספורט" :)

ועכשיו כדי לעבור באיחור יותר מהמאגר המקוון של DiMoDa לאחר הורדתו...