Devil May Cry 5הוא, כמו כולוהשטן מאי בוכהסדרה, מגניב. אבל זה סוג מסוים של מגניב - רועש, חשוך ומוקסם מהנסתר ואסור. זה תערובת של כל הדברים שחשבת שהם עצבניים כשהיית נער: פיצוצים, פיצה, גיטרות, עור, שיער, עוד גיטרות, חרב גדולה.

אז כשאנחנו מחפשים ז'אנר אמנותי, מצב רוח, סביבה שהשפיעה על Devil May Cry, איפה אנחנו מחפשים? למתכת כבדה, כמובן.

המקום הברור ביותר למצוא בו נפש כבדה יהיה, אפשר לחשוב, במוזיקה. אולי באופן מפתיע, הפסקול של DMC V עצמו אינו כולל המון מטאל כבד, או לפחות מהסוג המסורתי. אפילו מבט חטוף ברשימת הרצועות מגלה דברים כמו 'Devil Trigger' ו-'Wings Of The Guardian', שמות רצועות שיהיו בבית בכל אלבום מטאל. למעשה, בראיונות שיש למלחיניםדיבר על השפעות המטאל.

אבל הסדרה תמיד עירבבה בין גיטרות למוזיקה אלקטרונית, בין אם מדובר באגגרוקור או סינת' פופ. אצלוסְקִירָה, מאט תיאר את זה כ"אלקטרו-מטאל שבו אני תופס רק את המילה המוזרה כמו 'חרב' או 'מוות'". עם זאת, מה שחולק לסגנון המוזיקלי הזה עם הבי מטאל הוא הרצון להיות כמה שיותר רועש ופרוץ. כוח קולי צרוף. זה אומר שזה לא בהכרח על מנגינה או עיבודים; זה נועד לסמן את שחרור האנרגיה, פשוט ופשוט. כמו מטאל, זה מעשה של מרד גלוי, של הרפות כי זה מרגיש טוב לעשות זאת, ובדרך כלל מחבטים בהדבאנג'ים בחיי היומיום. ב-DMC V הדמויות שלך צורחות, דם ומוגלה משמיעות קולות חריכה לא נעימים, ורובים יורים כל כך חזק שאתה יכול להרגיש את הכדור מוריד את הראש מהקול בלבד.

DMC V והבי מטאל עוסקים שניהם בתחושת עוצמה, ובמילים זה יכול לבוא לידי ביטוי ברעיונות קשים או במילים שיש להן קונוטציות לא נעימות. שירי מטאל כבד סוחרים לעתים קרובות במילים מפורשות ובנושאים אפלים כמו טירוף, מלחמה ומוות. אחד השירים בפסקול של DMC V,ענן ארגמן, מתחיל עם הזמר שקורא את המילים "מושיע! כתם דם! אש גיהנום! Shadow!”, מבחר של מילים אגרסיביות המשקפות את נושאי המשחק, אבל גם נשמעות אפוקליפטיות יפה, כולן מושטות על פעימה חובטת. גישה זו משתרעת על האופן שבו DMC V מתאר שדים שונים. כאוס, למשל, מתואר כ"מחלוקת דוקרנית". יש לו דוקרנים והוא די כאוטי, אז זה בודק. באופן דומה, מספרי מוות הורגים אותך עם "מזמרה של השמדה", מה שבהחלט נשמע יותר מרושע מ"זוג מספריים גדול באמת".

עוד יותר מלפנים בהשראתו היא אמנות המפתח. הסדרה נטשה ואימצה מחדש תסריט זורם לאמנות הכותרת שלה מספר פעמים, תוך התנסות בכמה עיצובים שונים, כולל שרבוט הגרפיטי המבולגן של DmC. הלוגו של DMC V באמת נראה כאילו הוא יכול לחתוך. זוהי חבורה של אותיות כרום שרוטות בכבדות, מכוסות בקצוות חדים ובקוצים. זה מזכיר לוגואים ועטיפות אלבומים של להקות כמו Blue Öyster Cult ו-AC/DC, שגם הם לא מעוצבים באופן שרירותי.

להאווי מטאל, ותתי הז'אנרים השונים שלו כולל בלאק, דת' ות'ראש, יש נושאים חזקים של הדבקתו לגבר ולקונפורמיות החברתית בכלל, ולוגואים מכוסים בשפיץ הם הרחבה של זה. (אכן, בז'אנרים מסוימים הדוקרנים עוקפים את האותיות עד כדי כך ששמות להקות שנראים כמו צרורות גדולות של מקלותבדיחה נפוצה.) עם קוצים סימטריים דמויי מטאליקה בלוגו,Devil May Cry 5לובש את השפעותיו על השרוול.

זה גם קל לזהות על השרוולים בפועל. אין דבר שאנו מקשרים למתכת כבדה בצורה ברורה יותר מאשר עור. תחשוב על כל אותם בחורים בשנות ה-70 וה-80 עם הז'קטים הגדולים שלהם: Judas Priest, Iron Maiden, Motörhead. מעילי עור הם, כמובן, הלבוש העיקרי של אופנוענים ברחבי העולם, והמתכת זכתה ברק לרכיבה על אופנועים. עם זרם של אופניים זולים אך אמינים מתוצרת יפנית, אופנועים הפכו לבחירות סגנון חיים ולא לבחירות תחבורה בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, במקביל לכך שהלהקות הללו נוצרו בערי מעמד הפועלים באנגליה. אופנועים ולהקות מטאל היו שניהם צורות של מרד ואמצעים לחופש. לדנטה אפילו יש אופניים משלו עכשיו, ולא תתפסו אותו חובש קסדה בקרוב. המעילים ב-DMC V, לעומת זאת, נטולי לחלוטין ניטים וספייקים, אלמנטים עיצוביים שהיו נדנודים של מתכת כבדה לתת-תרבות העור.

במקום הצהרה מכוונת נגד אבות מעור, אתה כנראה לא רואה חתיכים ב-DMC V, כי הסגנון כאן הוא בעצם יותר בהשראת האופן שבו רוקרים יפנים מתלבשים היום. מדובר במראה די קז'ואלי ואנדרוגיני ששורשיו בכל זאת ב-visual kei, שהוא ז'אנר יפני בהשראת חזותית ממתכת שיער. מראה ה-J-rock המאופק יותר שהתפתח ממנו בסופו של דבר כולל צעיפים ואביזרים נוספים (למשל הרבה שרשראות וטבעות) אבל בשילוב עם ז'קטים עור נוחים או מעילים עם הרבה רוכסנים. הכלל הקרדינלי הוא: כל עוד זה שחור, זה הולך. תראו את הסולן של X Japan Yoshiki או HYDE, האחרון שבהם הוציא לאחרונה סינגל שיתוף פעולה DMC V בשם "Mad Qualia".יָד הַמִקרֶה?!?מבחינה פיזית לנרו, לדנטה ובמיוחד ל-V יש יותר במשותף עם ג'יי-רוקרים נוכחיים מאשר לבחורי המערבונים, אותם גברים שעירים שעבורם אווירה מעט אגרסיבית הייתה דרך לתת את האצבע לחברה. והיי, זה לא מה שכל אמנות גדולה עושה?

טוב, אולי. אבל אמנות היא בעצם עץ משפחה עצום ומאביק של השפעות שבו תרבות אחת שואלת מהשנייה. Devil May Cry שואל מהבי מטאל, שבתורו שאל אלמנטים מהאימה, שגם לו שורשים במיסטיקה ובדת, מה שמופיע מאוד גם ב-Devil May Cry, ששואל מהבי מטאל, שהוי לא אנחנו תקועים בלופ , מישהו גרס גיטרה.