יש שד, ואני הולך להרוג אותו. עם סטייל. אני אירה ואצלב ואסתלט, אקשר שילובים מוזרים יותר ויותר תוך כדי האזנה לאלקטרו-מטאל שבו אני תופס רק את המילה המוזרה כמו 'חרב' או 'מוות'. כל חלק של זה ירגיש קצת קסום, ואני אומר שכמי שבדרך כלל מקשיב להיפים, שר על מבני כוח מודרניים פגומים ועל החשיבות לתת לאנשים לבחור את אורח החיים שלהם.

כזה הוא הלחש שלDevil May Cry 5.

הדבר הראשון שעשיתי בהשטן מאי בוכההחמישי היה לצפות בסצנה אופציונלית של סיפור רקע באורך שש דקות. שיחקתי את כל שלוש וחלק מארבע, וזה לא רק בגלל שזה היה לפני הרבה שנים אני בקושי זוכר מה קרה. אני לא חושב שהקטע הבהיר הרבה, אבל אני גם חושב שזה לא היה צריך.

Every Devil May Cry עוסק בשד שהיו לו שני תינוקות, ועל האופן שבו התינוקות האלה נלחמים זה בזה בזמן שדים אחרים מנסים להשתלט על כדור הארץ. העלילה של כל משחק מגוחכת, שטות ומלאה באנשים שהופכים לחרבות. זה לא יוצא מן הכלל, אבל יש לנו דברים טובים יותר לדבר עליהם מאשר העלילה.

נתחיל עם החרבות האלה, כי הן חשובות ורבות, ובגלל שאחת מהן היא בעצם שני חצאי אופנוע. מהגיהנום. רוב הדברים ב-Devil May Cry הם מהגיהנום.

החרב הראשונה שאתה מקבל היא לא אופנוע, אבל אתה יכול לסובב את הידית שלו כדי לבלוע את הלהב בלהבה. (רוב הדברים ב-Devil May Cry יכולים להיבלע בלהבה.) זה מנוהל על ידי נירו, איש עצבני שמלוח על איבוד זרועו במשחק האחרון. הוא לא צריך להיות, כי עכשיו יש לו גם מערך של זרועות רובו מדהימות שלמעשה מאפילות על כל עסקת החרב הבוערת. אנחנו מדברים על זרועות שהופכות לאגרופי רקטות שאפשר לרכוב עליהם. זרועות שיורות לייזרים. זרועות שעוצרות את הזמן.

אבל אלוהים, האם הוא כועס. אתה יכול להרגיש את זה בכל הנפת חרב ואגרוף רובו, בכל ירייה ונהמה. נירו הוא אדם שישפוד שלושה שדים במקף אחד, ידקור אותם חצי מיליון פעמים, ואז יפיל אחד מהם לשמיים לסשן חיתוך אינטימי יותר. הוא יחבק את פניהם מרחוק עם זרוע הרובו שלו (זרוע הרובו היא גם קרס רובו), יגלגל אותם פנימה ויבקע אותם לשניים. הוא יחתום אותם עם יריות אקדחים, ירכך אותם עם עוד קצת חיתוך, ואז ידליק את החרב שלו באמצע הקומבו כדי להטות אש של כל אויב קרוב. הוא גם מהיר יותר וגם זועם יותר מהמכוניות המפורסמות בכך.

V יותר רגוע. הוא הדמות השנייה שאתה משחק בתור, פוזה אניגמטי שנראהבאופן מסיח את הדעתדומה לקיילו רן. הוא גורם לשדי המחמד שלו להילחם עבורו, ואתה נדחף לנעליו לאחר המשימות הראשונות.

בהתחלה בירכתי על שינוי הקצב, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהקצב הזה הפך מעייף. יש לו ציפור מדברת (במידה רבה את Jar Jar of May Cry) שעושה התקפות מטווחים, פנתר שקט שמצליף על דברים מקרוב, ומדי פעם גולם ענק שאו מוחץ דברים או גורם להם להתפוצץ.

זהו סגנון לחימה חדשני שמתמוסס בקלות רבה מדי לריסוק כפתורים. אתה רוצה לתקוף כל הזמן עם כל שד שעומד לרשותך, מה שהופך את יכולות השרשור והשילובים לכאב ראש מכדי להתעסק בו. בניגוד לשאר הדמויות, הן אפילו לא מרגישות נחוצות - ואני שיחקתי על הקשה יותר מבין שני מצבי הקושי הראשוניים. אתה כן צריך טלפורטציה פנימה כדי ללטש אויבים עם חרב המקל המעודנת של V, אבל לרוב אתה פשוט מסתובב בזמן שהעורב שלך דופק ברק. זה פסיבי מדי, וחסר את המתח של קטטה מקרוב. עם זאת, הוא יכול להפוך את הפנתר שלו לשלולית צל שהוא מחליק עליה מחוץ למריבות, אז אני לא יכול להתלונן יותר מדי.

אני גם לא יכול להתלונן כי לא עובר הרבה זמן עד שמקבלים בחירה במי לשחק, ולא הרבה אחרי זה עד שדנטה עולה לצלחת. דנטה. השטן המקורי עם רשות להתייפח, והאיש עם חרבות האופנוע. הוא רחוק והכי כיף.

זה בעיקר בגלל הארסנל האדיר שלו. אתה לא פותח הכל בבת אחת, אבל עד סוף המשחק דנטה אורז שלושה רובים שונים, ארבעה נשקים תגרה וכובע שיורה XP. אחד מכלי הנשק הללו של תגרה הוא שילוב של מגף/כפפה עם ערכות מהלכים נפרדות, המשרתים את חובבי האגרוף והבעיטות כאחד. זה יהיה הרבה להתעסק בו גם אם לא היית חושב גם על ארבע עמדות שונות, זורמים בין טלפורטים לחסימות ותחבולות נשק והתקפות חרב נועזות. בואו אפילו לא נדבר על מד הטעינה שהופך אותו זמנית לשטן. או המטר הנפרד שהופך אותו לשטן שטני יותר.

זו קרוסלת קטל שקל ליפול ממנה, מבול של אפשרויות שיכולות לסחוף אותך בקלות. מספר מטופש של שדרוגים אומר שמעבר לנקודה מסוימת, כל הכפתורים שתלחצו עליו יגרום למשהו מיוחד לקרות - אם כי עדיין צריך לשים לב. אני לא יכול להכחיש את הקשקושים של דנטה, או את זה שלא פלטתי יללות ראויות לנרו כשהחלפתי בטעות לנשק הלא נכון. אבל אני רוצה את זה. אני רוצה שהמרחב לטעויות להיבנות לקראת שליטה, שחתכי סטקטו מגושמים יהפכו לריקודי מוות אלגנטיים.

כמו בכל המשחקים שטניים ודומעים, העונש על כישלון הוא לא בהכרח מסך משחק. סביר יותר שזה יהיה גבר שצורח עליך "DISMAL", ו-D גדול נצבט על המסך שלך בסוף כל קרב ומשימה. שדים עדיין ימותו אם כל מה שתעשה זה להתלבט בין התקפות בסיסיות, אבל לא תרגיש כמעט זחוח. אם אתה באמת מת, מערכת הפעלה מחדש חכמה מאפשרת לך להקריב את ה-XP למסע נוסף, אם כי העלות של שימוש בו יותר מפעמיים ברציפות ראויה להתכווצות.

(אלא אם כן שיחקת מספיק טוב כדי להרוויח יהלומים, שמוסתרים במשימות ומחולקים אם אתה זוכה בדירוג S בסוף. באופן מפוקפק יותר, אתה יכול לקנות אותם גם בכסף אמיתי, אם תבחר בכך. אולי זה ראוי לדיון נוסף, אבל לעת עתה פשוט, כמו, ברור שלא.)

כבר לעסתי כמעט את כל מנת המילים שלי, והשתמשתי ברובן על דיבורים על כך שהקרב הוא מגוון ומהנה. זה בסדר. בעיניי, אם למשחק Devil May Cry יש לחימה מהנה ומגוונת, אז הוא הצליח בתור משחק Devil May Cry.

לא מזיק שזה גם מוזר, מלא הפתעות, מטופש להפליא ולעתים קרובות צוחק בקול מצחיק - אם כי לא תמיד מהסיבות המיועדות. משחק הקול הוא מטורף כמו לעזאזל, והסיפור פועם אבסורדי. זה הכל קצת 'לך תתמודד עם העניין המבלבל', אבל שוב, זה בסדר. מלבד חצי המקרר הסקסיסטי של שתי דמויות נשיות שבמקרה מאבדות את כל הבגדים שלהן לפני שמצליחים לחלץ אותן. החלק הזה גס ורע.

דיברתי הרבה על חרבות, אבל אני צריך להגיד משהו על המפלצות בצד השני שלהן. הם מזעזעים מהבית, כשאתה צריך לדשדש בין חיפושיות גיהנום מתנפצות עם בשר אדם. אחריהם מגיעים מכשפי עיזים וארמדילים עצמות, וזרימת הזוועות הרעננות רק לעתים רחוקות מרפה. מלבד רוחות הרפאים המעצבנות הרבות וקרב הבוס הנורא היחיד, כולם תענוג מוחלט לדקור, לירות או להכות ברובו.

היה שד. הרגתי את זה. אני רוצה להרוג עוד כמה.