בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בשתי שיחות על תחיית משחקים מתים. אחד מהם היה על Homeworld: אני עשיתי אכמה מפחידעל ללחוץ על Relic לעשות קיקסטארטר לעשות סרט המשך, ואנשים אחרים הסכימו. אם Double Fine יכול לגייס מיליונים עבור נקודה ולחיצה, אז למה לא מיליונים עבור ה-RTS החלל האבוד והאהוב שלנו? השני היה על הסינדיקט. האם זה לא יהיה נהדר אם נקבל סרט המשך של Syndicate, סוף סוף, באופן שבו קיבלנו גרסה מחודשת של X-Com? אף שחקן בעל אופקים נכון לא יסכים. לעזאזל, נראה שפרדוקס אפילו מתכנן לעשות זאת.

אבל התחלתי לחשוב איך הפנייה הזו ל"איך היו משחקים פעם" לא צריכה להיות על נוסטלגיה, או על העבר בכלל, באמת. זה צריך להיות על העתיד. הנקודה במבט לאחור חייבת להיות לזהות,להציל ולהציל את העתיד שהובטח לנו.

Syndicate ו-Homeworld שניהם משחקים נהדרים. אתה יכול ללכת לשחק בהם עכשיו ועדיין ליהנות. זה לא ישתנה. באופן שטחי, לפחות, לבקש עיבודים מחודשים של המשחקים האלה פירושו ללכוד את החוויה הזו: לשחק משחק נהדר כפי שהיה אז, רק טוב יותר, כי זה עכשיו.

וזה החלק השני הוא החלק המרכזי. כשאנחנו מדברים על "אולד סקול" ו"כמו שהם עשו פעם" אסור לנו לפספס גם את מה שעשה אותם נהדרים, או מה צריך לעשות כדי שהם יהיו גדולים עכשיו. אנחנו יכולים לראות כמה כשלים ברורים בהקשר הזה, כמוזֶה, אוזֶה. אבל אנחנו צריכים להכיר גם את הרוח שבה הם נוצרו. לא מדובר ביצירת אותם משחקים, אלא בלכידת אותם רגשות, עקרונות ועמדות. יתר על כן, משחקים אינם עומדים בפני עצמם. הם חלק מרצף: המשחקים שלפניו והמשחקים שיבואו אחריהם. משחקים קשורים לצעדת הטכנולוגיה, והנרטיב שלהם כמדיום מרמז על אבולוציה והמשך. הלקח החשוב ביותר שניתן ללמוד מהיסטוריית המשחקים הואאיך העתיד עשוי להיראות.

זה הדבר שכרסם בי בחודשים האחרונים: הידיעה שמה שבאמת עורר את העניין שלי במשחקים בתקופה שבה התרגשתי כל כך מאנשים כמו סינדיקט, הייתה התחושה שלהחדש. Syndicate היה מדהים כי זה היה משחק מעוצב בצורה מבריקה, כן, אבל זה גם היה כל כך מרגש כי זה היה העתיד שנפתח ממש מולי. זֶהלא היהגרסה מחודשת למשהו שראיתי בעבר, זו הייתה חוויה חדשה לגמרי: העובדה הזו משכה את תשומת לבי, וירתה את דמיוני. זה היה יותר טוב ממאה איטרציות מהונדסות היטב ומשעשעות ביותר של מערכות ומושגי משחק מוכרים, כי זה סיפק חוויה חדשה. זה היה מאחז חדש על גבול שמפתחי משחקים וגיימרים חקרו יחד, סוג שלשבר ניאוטרי– העתיד מופץ, דרך דפי ההזמנה בדואר בחלק האחורי של מגזין אמיגה – ישירות לדלת הכניסה שלי. מדהים.

אבל זה לא היה משהו שקרה בחלל ריק. כל המשחקים שהזינו לזה - כל הדברים שבולפרוג כבר השיג - הזינו לזה.

הסיבה שאני כועסת כשאני רואה סוגרים נסגרים ומנהלים גדולים של מוציאים לאור אומרים ש"ז'אנר X או Y מת" היא לא כל כך שאכפת לי איך זה היה פעם, אלא שאכפת לי איך זה היה יכול להיות היה, או אולי עדיין יהיה. הם מכבים את העתיד שהמשחקים הישנים האלה הפכו להיות.

כשהלהיט X-Com של Firaxis קראתי אנשים רבים שאומרים: "למה הם לא עשו את המשחקים האלה כל הזמן?" הסיבה הייתה כי מפרסמים ומפתחים איבדו את העין כיצד להפוך משחקים מבוססי תורות מרגשים, וכיצד לגרום להם למכור. זה לא שהרעיון של משחקים מבוססי תור היה מיושן, או חוסר סבירות מסחרית, או סתם מבוי סתום, אלא שהאנשים שיצרו את המשחקים האלה איבדו את עיניהם של העתיד של הרעיון הזה.

בואו נהיה ברורים: אני לא רוצה שעתיד המשחקים יהיה רימייקים של משחקים ישנים בגרסה האחרונה של מנוע Unreal. אם יש המשך ישיר של Homeworld או Syndicate, והוא משחזר נאמנה את המכניקה של המשחקים האלה במנוע חדש ויפה, אז זה כנראה יהיה בסדר. אבל מה שאני באמת רוצה הוא השלב הבא: ערי העתיד החיות ותת-מציאות סייבר-פאנק של שליטה בהמונים והתנקשות מורכבת ומתהווה שהסינדיקט הבטיח. אני רוצה את האפוסים הגלקטיים מלאי הנשמה של חלליות חלליות יפות ש-Homeworld היה פשוט האיטרציה הראשונה שלהן. אני רוצה את כל העתידים המוזרים ש"קצוות ללא מוצא" כמו Sacrifice או Outcast היו הזרעים שלהם.

אני רוצה משחקים כמו שהם היו מייצרים פעם, ואני רוצה משחקים עתידיים כמו שהמשחקים האלה היו מבטיחים.

כַּאֲשֵׁרחסר כבודהיה שלם, מצאתי את עצמי אומר משהו כמו "הידר, יש לנו עוד משחק כזה ש-Ion Storm עבר נראה שנקבל," ואני אמרתי את אותו הדבר כשה-DXHR הגיע, רק בלי כל כך הרבה שכנוע. לא הייתי לבד בזה.

X-Com כנראה מתאר זאת בצורה הכי ברורה - וגם ל-Double Fine וגם ל-Obsidian Kickstarters יש את הפוטנציאל לספק את זה גם - כולם פרויקטים שימשיכו לפתח רעיונות שהושעו. אפשרו לאבולוציה להמשיך. מה שחשוב הוא שהפוטנציאל המלא של המשחקים, כפי שנחקר בכל כך הרבה רעיונות אבודים לאורך השנים, יתממש. יש כל כך הרבה שרשורים אבודים,כמו אלהוכל כך הרבה שאיפות כושלות,כמו זה, אין לראות בכך אזהרות לחזור אחורה.

זה לא חייב להגיע ממימון המונים, כפי שראינו. אולי גם מוציאים לאור גדולים יכולים למצוא את זה בליבות הזכוכית הענקיים שלהם להיחלץ מהמחושים של מפלצת שנאת הסיכון, ולהזמין לא עיבוד מחודש לסינדיקאט או Homeworld, אלא את המשחקים שיעשו, בעוד עשור או זמנם של שניים, תהיה הנושא של אותה נוסטלגיה רצינית לדור נוסף.

אנחנו חיים בתקווה. אנחנו חיים בעתיד.

להמשך...