או, "אני באמת, באמת, באמת, הלוואי שיכולתי לעוף."משחק הקונגרגייט הזהעל ידי הבחור שמאחורי הסרדוניהשדרוג הושלםנמנע ממטא-פרשנות לטובת הווינייט ההיברידית הזו של אימת הישרדות/הגנה על מגדלים. זה מביא את המוח לסוג הטיפול התסריטאי שאני מתאר לעצמי נוחת בקביעות על שולחנותיהם של מנהלי סרטים. "התרסקות של כדור פורח בודד נוחת במדבר מסתורי. עם רדת הלילה, חיות מרושעות באות אחריו. האם הוא יכול לתקן את הבלון שלו לפני שהיצורים יטרפו אותו? או שמא התשישות והרעב יקחו אותו לפני שיצליח למצוא את דרכו חזרה לאזור מקום... נקראבַּיִת? BALLON IN A WSTELAND, מגיע לבתי הקולנוע בסתיו 2012."

זוהי נוסחה שאתה בוודאי מכיר היטב - יריות דו-ממד מבוסס פלאש, שבו אתה מתוגמל עם פתיחת נעילה על פריצה אליו מספיק זמן. ההבדל הוא הקצב והמטרה שלו. פתיחת נעילה היא לא רק דבר טוב יותר, אלא בחירה ברורה בין נשק טוב יותר, צריח הגנה או תחנות טעינה בריאותיות. באופן דומה, בזמן ההשבתה בין כל גל של זוועות רצחניות, אתה נקרע בין המשך תיקון הבלון (כי ככה לנצח את המשחק), לברוח כדי להחזיר את הבריאות שלך כדי שתוכל בהחלט לשרוד את הסיבוב הבא, לבנות אחד מהמבנים שזה עתה קנית, הנחת מלכודות או הפעלת כוח כדי להחזיר את הסיבולת שלך, מה שמטיל עונשי נזק כבדים כשהיא יורדת. זה משחק שבו אתה צריך לירות בכל המפלצות, אבל זה גם משחק על בחירה.