שמור על הפיקסלים הנהדרים האדמדמים שלך, חבר. הם אולי מסמלים 'רטרו' אבל זה לא אומר לי עכשיו, שכן העניין שלי תמיד היה בעולמות תלת מימד מוקדמים. מרקמים ברזולוציה נמוכה, ואפילו טוב יותר, מצולעים בגוון שטוח הם הדוחפים ומושכים את בלוטות הנוסטלגיה שלי.קיוטו פראימשמח אותי מאוד, כשהקצוות הקשים של התלת-ממד לפני שהתחלנו להתלבט על כך שהצללת Gouraud היא פוטו-ריאליסטית, עצים כמו משהו מעורפל במניפולציה של קודקודים ב-Worldcraft, ודוגמניות שחקנים עם כובעי פולי גבוה ומגונים שיכולים להופיע בקלות בנמל תלת-ממד של Milkshape עיבוד פורסם ל-PlanetHalf-Life.
אני גם מרוצה כי זה אירוע רצח של ארבעה שחקנים עם כלי נשק של מכה אחת, כולל מעריץ.
Kyoto Wild רואה את רונין בדימוס מתקוטט בדוג'ו, בחצרות ובאולמות הפסטיבלים של עיירה ביפן הפיאודלית, נלחם עם כל מה שיש בהישג יד, כמו חרבות, מגרפות, וכן, מעריץ. (אני תמיד מתרגש מקרבות מעריצים בסרטי אומנויות לחימה, אתם יכולים לנחש.) זה קרב תחרותי של ארבעה שחקנים, שנלחם עד שרונין אחד נשאר עומד לפני שהאקשן עובר לחלק חדש של העיר.
"אבל אליס," אתם עשויים לתהות, "אם כל מה שאנחנו צריכים להמשיך כרגע זה קומץ פרטים וכמה צילומי מסך, האם ההתרגשות הזו לא קצת מוקדמת?" אוּלַי! אבל אני צריך גם לציין שזה נעשה על ידי טדי דיפנבך, מעצב ב-Heart Machine'sHyper Light Drifter, משחק ה-RPG הדו-ממדי שיש לנתן שלנודי נהנו. דיפנבך כנראה יודע דבר או שניים על מכות טובות באנשים.
ואם אנשים שהופכים את העפעפיים שלהם על פיקסלים גלויים איכשהו היה מגניב ומגניב כבר שנים, מותר לי לפחות כמה שבועות להתרגש מתלת מימד ניאו-פרימיטיבי (לאדילוג על אבניםנראה מדהים?). גם אני הייתי צעיר פעם, אתה יודע. אני גם זוכר דברים משנות ה-90, אתה יודע.
