היי, תזכורתאים מתים? אתה צריך, כי זה אפילו לא מתוך גישה מוקדמת וקראנו לזה המשחק שלנו של 2017. זה פלטפורמה ממוקדת קרבות רווגליק שג'ון מסרב לקרוא לו מטרוידבניה (למרות שכן).
המשחק התקבלעוד עדכון גדולמכיוון שמישהו באתר כתב על זה, אם כי את רוב מה שקיים ב-Foundry Update אשמור לפעם אחרת. זה מאמר על פריט אחד קטן שפותר בעיה אחת גדולה מאוד. זה עוסק איך רימון הצייד נותן לי משהו לעבוד לקראתו בכל התחלה חדשה, ולמה עדיין שיחקתי בשלב שראיתי כמעט את כל מה שהיה למשחק להציע.
אני קורא לזה פוקבול, אם כי אולי זה מטעה: זה כלי לאיסוף שרטוטים. לאחר שקנית אותו מהאספן שמופיע בין כל רמה עבור 100 נשמות, הוא תמיד יופיע מאחורי דלת ברמה הראשונה. זה עולה 7,500 זהב לפתוח את הדלת הזו, וזה לא סוג הכסף שיהיה לך עד שתקנה כמה שדרוגי אספן יקרים שמאפשרים לך להעביר כסף מהריצה האחרונה שלך.
(למרות שאתה יכול פשוט לשבור את הדלת אם לא אכפת לך שיקללו אותך, כלומר עד שתהרוג 20 אויבים אתה תמות לחלק הנזק הבא שאתה לוקח. זה סימן לכמה המשחק הזה טוב נדחקתי מההסבר של מערכת מסודרת אחת בהקדמה למערכת הטובה עוד יותר שהתכוונתי להתלהב ממנה.)
כדי להשתמש ברימון הצייד, תחילה עליך לזרוק אותו על אויב שעדיין לא חתכת לחלקים מספיק פעמים כדי שהוא יפיל כל סכמטי אפשרי. לאחר מכן, אתה צריך להילחם בגרסה עילית של האויב הזה - ממזרים קשוחים, טלפורטיים שיש להם הרבה יותר בריאות וגורמים הרבה יותר נזק, ויכולים לזמן את המיניים שלהם. לאחר שסיימתם עם חצי מה-HP שלהם, אתם צריכים לתפוס את החלק השני של רימון הצייד ולזז אותם איתו - ורק אז הם יוציאו שרטוט חדש ומקסים.
יש בזה נגיעה של Monster Hunter או The Witcher, אם אתה רוצה להתכונן כראוי לקרב. נקה את האויבים הסמוכים, תפרק שיקוי מרפא והנח כמה מלכודות - תצטרך אותן כדי להתמודד עם האליטה. זה נכון במיוחד עבור האויבים המאוחרים יותר, שיכולים להיות קשים מספיק בצורות הרגילות שלהם. זה דבר קטן, אבל יש משהו שנראה לי ממש מושך בלחימה בקרב בתנאים שלי.
מה שאני באמת אוהב ברימון הצייד הוא שהוא נותן לכל ריצה תחושה של מטרה. עם ה-Foundry Update, חזרתי לשלב שבו אני פותח כמה שרטוטים חדשים ברוב הריצות בכל מקרה - אבל לפני כן, זה היה הפוקבול הזה שגרם לי לחזור לעוד.
יש לינכתב בעברעל איך אני נוטה להפסיק לשחק רוגליים ברגע שניצחתי אותם בפעם הראשונה, אבל לא מצאתי את זה עםתאים מתים. בהתחלה זה היה תלוי ברצון לפתוח כל יכולת, ואז לראות כל אזור. עכשיו אני רוצה למצוא כל פריט, וזו מטרה שלא הייתי מתחילה לשקול אם לא קיבלתי כלי שמעודד אותי להמשיך ולהגשים אותה. זה הפך את מה שאולי היה טחינה עלובה לאחת התכונות הטובות ביותר של המשחק.
ישנן דרכים אחרות לתקן את בעיית הסיום העומדת. לאויבים יכול להיות סיכוי הולך וגובר להפיל את השרטוטים שלהם בכל פעם שאתה הורג אותם, או שהמפתחים יכלו למצוא דרך אחרת להבטיח שתמצא תוכנית חדשה בכל חיים. אבל עכשיו, כשיש לי את הפוקבול שלי, אני לא יכול לחשוב על פתרון אלגנטי יותר. זה נותן לי עצמאות על טיפות שלל, טקס מהנה בהכנות לכל התגוששות עם אליטה חדשה ותחושה טעימה של סיפוקים דחויים.
כדי להרחיב על הנקודה האחרונה הזו, הפריט תופס משבצת מיומנות, שראיתי כמה אנשים מתלוננים עליה אבל לי רק מוסיף לרעיון שאני משקיע במשהו. כשמשחק נותן לי הזדמנות להקשות על עצמי בטווח הקצר כדי להפוך את הדברים לקלים יותר או מעניינים יותר בעתיד, אני בדרך כלל שמח לקחת את זה.
כדאי להדגיש כיצד רימון הצייד חייב את הערעור הבסיסי שלו לאופן שבו מציאת כל תוכנית חדשה היא עניין גדול. רוב המיומנויות והנשקים בתאים מתים משנים באופן משמעותי את הדרך שבה אתה משחק: בריצה האחרונה שלי מצאתי פגיון שמתכווץ בכל פעם שאתה תוקע דברים בגב, ואני לא יכול לחכות לשלב את זה עם המיומנות שמאפשרת לך טלפורטציה מאחורי אנשים .
השמחה היא לא רק בגילוי ובמשחק עם אותו פריט חדש - אלא באפשרויות המסחררות של שימוש בו עם כל נשק או מיומנות אחרת במשחק, מה שגורם לכל ריצה להרגיש ייחודית בצורה שמעטים רוגלייקים אחרים מצליחים. אני אשמח לראות משחקים אחרים כוללים משהו כמו פוקבול, אבל הסיבה האולטימטיבית שהוא עובד כל כך טוב היא כי Dead Cells הוא משחק נהדר עד הליבה שלו.
