"לא כל מה שאבד הכל אבוד."

זקן כפר מדבר את המילים הללו על ירח חקלאי בפניםכספת השמים, משחק ההרפתקאות על פענוח שפת חלל עתיקה בחורבות ישנות מאובקות. אתה בכפר שלו כדי לשאול מה הוא עושה מחפץ קטן שמצאת. הוא מפרק את החפץ וקורא מתוך כתובת עתיקה. הדמות שלך, עלייה, מופתעת. החקלאי המרוחק הזה יכול לקרוא את המילים האלה? למרות שהם בני אלפי שנים? "לא כל מה שאבד הכל אבוד", הוא מגיב. אני עוצר כשהוא אומר את זה. אני כותב את השורה. אני מרגיש פה משהו, משהו מבעבע, מה זה?

הו לא. זו השפה הישנה והמתה. זה עולה לאוויר, הגיהוק המפחיד הזה של זיכרון ושיעורי בית ספר ואשמה. שלום, אירית. מה שלומך?