יש רגע פנימהשרלוק הולמס: פשעים ועונשיםשבו הבלש צריך לזהות מותג של סיגר. "הריח הזה מוכר לי, אבל כדי לזהות אותו אני חייב לשלב את האסוציאציות שלי לתמונה אחת", הוא אומר. אתה מוצא את עצמך מסובב ענן מסריח, מיישר את הקווים המתנופפים שלו לתמונה נסתרת. הבעיה היא שאפו של הולמס עוסק בסטריאוטיפים רחבים - הוא מאתר את הסטוגי כמקור מקסיקני על ידי סידור הריח לתמונה של סומבררו. ריח הסומבררו האגדי הזה שיש לכל המקסיקנים. אני מאמין שהסיפור הזה מגיע מהסיפור האהוב של קונאן דויל, The Case Of The Horribly Misjudged Minigame.

בכל פעם שהולמס לא מפרש ריחות גזעניים, הוא עסוק באיזו הסחת דעת מטופשת אחרת. הוא קוטף מנעולים, מתפתל עם מבערי בונסן, מבחין ברמזים מיקרוסקופיים על חשודים, מאבקי זרועות, מקל על פגר של כבשה... הרשימה עוד ארוכה. הוא פחות גבר מאשר אוסף של מיני-משחקים דחופים לתוך צבי. אני מתפלא שאנחנו לא צריכים למשש את הלב שלו באופן ידני או להשתלט על הריאות שלו כדי לשאוב יניקה גדולה מהמקטרת האייקונית הזו. המצעד הקבוע של משחקי הקרנבל מדבר על חוסר אמונה בתעלומות המרכזיות, או על חוסר הבנה של סוג המוח שירצה לשחק במשחק שרלוק הולמס מלכתחילה.

והדבר המעצבן הוא שהרעש והשטות האלה מסיטים את דעתם מליבת דדוקטיבית קול. כל הראיות שאתה צובר אוספות בחלל ארמון תודעתי שבו אתה מחבר פיזית עובדות כדי ליצור מסקנות חדשות ואפיקי חקירה נוספים. החלק החכם הוא שבהתבסס על האופן שבו אתה מפרש כל עובדה (הם נוטים להציע שתי קריאות פוטנציאליות) אתה יכול טכנית ליצור תיק אטום למים נגד האדם הלא נכון. כל עוד כל הראיות מובאות בחשבוןאגרסה של אירועים, זה לא משנה אם כןאתגרסה של אירועים.

בהמשך לכך, אתה יכול להחליט אם למסור את האשם או להתעמת איתו בפרטיות ולשחרר אותם. זה בהחלט אפשרי לבחור באדם הלא נכון ואז להעלים עין בגדול, מה שבטח די מביך עבור הלא אשם. לאחר סגירת התיק אתה יכול לבקש מהמשחק לחשוף אם ההחלטה שלך הייתה נכונה או לא (כנראה כדי לאפשר הזדמנות לשחק מחדש), אבל אני אישית מעדיף לא לדעת. אחרי שנים של שרלוקים נודניקיים ומוכשרים, אני אוהב את הרעיון של אידיוט מטונף ששולח את החפים מפשע לגרדום בהוראת אפו הגזעני, ועדיין להיות הבודק המהולל ביותר בלונדון.