האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.
רטטתי מהתרגשות עד למשחק אלוהיםשחור ולבןיצא לאור, לאחר שקראתי אינספור יומני פיתוח על הפיזיקה שלו, הבינה המלאכותית שלו, מערכת המוסר שלו, בקרות המחוות שלו... כל כך הרבה רעיונות! כל כך הרבה פוטנציאל.
המשחק לא היה כל מה שקיוויתי שיהיה - שום דבר לא יכול להיות. אבל זה היה די טוב. היית יד מרחפת חסרת גוף על עולם של אנשים זעירים שחיים בכפרים, והשלמת עבורם יעדים כדי שהם יאמינו בך ותשיג יכולות חדשות.
לעזור לך - או לעכב אותך, לעתים קרובות - היה היצור שלך, חיה ענקית שבחרת בתחילת המשחק. אהבתי את הפרה. היצור שלך היה רוקע מסביב לעולם, מוחץ בתים ואוכל כפריים כמו פעוט מתעלם, והיית מנסה לעצב את התנהגותם בחיזוקים חיוביים ושליליים. זה אף פעם לא ממש עבד. הפרה שלך הייתה מרימה ואוכלת כפרי זעיר ומבועת, ואתה תרצה עונש כדי לנסות להרתיע את ההתנהגות רק כדי שהפרה שלך תבין לא נכון ותחליט שכל האכילה הייתה גרועה. דבר כזה.
אפילו עם המערכות הקצת שבורות או לא גמורות שלה, ועיצוב המשימה שהיה גם גרוע וגם לא העולם הדינמי והמתעורר שציפיתי לו, היה הרבה מה ליהנות איתו. אהבתי לזרוק אבנים על בניינים כדי לראות אותם מתפוררים פיזית. אהבתי להיות מסוגל להקריב כפריים בתמורה לשלטון. אהבתי את פקדי המחוות, שבהם יצרת תבניות עם העכבר כדי להטיל כישופים. אהבתי את היצורים בגלל האנימציה שלהם ותחושת ההתמודדות עם יצור מרצון. הייתי אז נער, ואהבתי שהקוף יאכל קקי ואחר כך מקיא קקי, או אוכל כדור חוף ואז מקיא כדורי חוף מרובי צבעים.
