לפעמים זה מה שקורה כשאתה מבקש מקרייג לנגן גרסת תצוגה מקדימה שלCall Of Juares: Gunslinger.
*רוֹק*
וואו וואו וואווואההההההWaaaaaWaaaaWaaaaaa Wah Wah Wahhhhhh WaaaaaWaaaaaWaaaaaa Wah WhuWhuWahhhhh WaaaaaWaaaaaWaaaaaa Wah Waaaaaaaaaah.
*קשקש*
שלום, וורמינטים! בדרך כלל אני הרבה יותר קלאסי מזה, אבל זה עתה ביליתי שעה וחצי עם המשחק החדש של Call Of Juarez,אקדוחן, וזה הפך אותי קצת לזקן. רק תשמח שלא צפיתי בדדווד, אחרת לא יהיה לך נוח להראות את התצוגה המקדימה הזו לסבתות או לילדים.
Gunslinger הוא ראוויזיוניסטי לסדרת היריות של Techland. המשחקים הקודמים היו רחבים וקצת מוזרים, סיפקו לך שוטים ותנ"ך כמו גם רובים, והפיצו את הסיפור על מספר דמויות. Gunslinger עוסק ברובים ובאיזה טוב הם מתלים. עד כה לא ראיתי שמץ למוזרות האופי שהיתה סימן ההיכר של הסדרה. זה לא אומר שזה לא משחק בערך עם הפורמט, אבל יש רק דמות אחת, בלי ספרי תנ"ך, ולא שמעתי סדק אחד של פיסת עור מגולגלת. שיחקתי רק בשלוש הרמות הראשונות, אבל גם לא הרגשתי שעוד יגיעו מוזרויות בהמשך.
מה שכן שיחקתי היה ליניארי כמו ירי, אבל די מספק. אימצתי את ההליכה הרגלית של סילאס גריבס, צייד ראשים שחיה מחדש את סיפור חייו עם כמה צליפות. הוא נפגש עם בילי הילד ופט גארט, אז אתה יודע שהחיים שלו הולכים להיות מעניינים. עד כמה מעניין הוא תלוי עד כמה הוא מתכוון לזה. הוא עוסק גם במיתוס וגם במציאות של הסיטואציה בקריינות, ולפחות פעם רמה ייקח את הזמן לתקן משהו בעברו שלדעתו היה סיפור גבוה.
כמו לקראת סוף רמת הפתיחה של Stinkin' Springs. זו עיירה של סוס אחד שבילי הילד הסתגר בה. נאלצתי להילחם בה כדי להתחבר אליו. אפילו בשלב מוקדם כל כך של המשחק, יש יותר כדורים מחמצן באוויר, אבל הרבה כיסוי לטבול בו מאחור. אני מקבל קורס מהיר בגחמות הלחימה, ומלבד החבטות לחיצה לעשות, יש את ההילוך האיטי הרגיל של הסדרה, שנבנה על ידי השגת XP בזמן שאתה משחק ומתפרס בנקודות צר. יש עץ טכנולוגי חדש עם שלושה חלקים לבניית קאובוי משלך: Gunslinger (כישורי ידיים כפולים), ריינג'ר (טווח ארוך), וטרפר (קרב קרוב). לא הייתי עם הדמות מספיק זמן כדי לראות הבדל עצום לאורך זמן, אבל החבב הראשון שלי היה ששת היורים עם כף היד הכפולה. למרות שבינה מלאכותית קלה להתנתק מכמות הכיסויים המופלאה המוצעת, היא לא מוריד מהטוב הקליק והמעושן שהרובים היו חדורים בו. הם רובים טובים.
Stinkin' Springs מסתובב לעבר בית מרכזי, האקשן מתקדם בעיקר מהכריכה, למקום שבו נמצא בילי. ההגעה לשם מקימה עמדה אחרונה בין הכנופיה שתוקפת את המקום לבין האנשים שבתוכו. אז כן, נלחמתי פנימה, התפוצצתי בכבדות ובשמחה, נלחמתי מבפנים החוצה כדי לדלל את החבורה, ואז נלחמתי שוב החוצה, כשבילי החליט שהגיע הזמן לברוח. כאן הקריינות משפיעה על המשחק. לפי המיתולוגיה של המשחק, אני נפגש עם פט גארט ואנחנו דו-קרב, שזה אירוע קטן בפני עצמו. אנחנו מסתובבים אחד סביב השני, אני צריך לשמור על הכוונת הנסחפת על גופו ולהגיב מיד אחרי שהוא הולך לקחת את האקדח שלו.
Kablammmooo!
אבל, רגע. לפי הקריינות, זה לא מה שקרה. המשחק מתגלגל לאחור
!oooommmalbaK.
במקום זה עוצרים אותי וזורקים אותי לכלא, אבל עכשיו אני לפחות יודע איך לעשות דו-קרב. זה די מסודר לראות את הסיפור משוכתב בשידור חי, ויש כמה יישומים מעניינים בהמשך.
הרמה הבאה, עיירה בשם לינקולן, היא המקום שבו מתגורר הכלא. אני בורח בעזרתו של בילי - למרות שהוא משתמש בי כדי להסיח את דעתם של האחרים ולברוח בעצמו - ותופס אקדח. זה מצחיק: האקדח הוא רובה ציד שנתפס מדמות בשם בוב אולינגר. הוא מוצג עם סצנה קצרה שמפרטת את כל מה שסקסי באקדח. המספר ממשיך באריכות על כמה זה חזק והרסני. אני לוקח את זה ומפוצץ את דרכי אל הגגות, לפי סיפורו הנרגש של המספר. כשאני מגיע לשם הוא מסביר שהוא ברח דרך קרשים בין הגגות, והם נופלים לתוך הקיום, ומאפשרים לי לרוץ ולהיכנס למחסה. זו הערה מעניינת על הליניאריות של המשחק: בהחלט שיחקתי בקצב התוף של המשחק. שאר הרמה היא רק ירי, המון המון ירי, אבל עם שישה יורים גדולים שחוטפים כדורים באנשים ו- Shotgun של בוב אולינגר מפוצץ חורים גדולים יותר.
זו הרמה הבאה שלדעתי עשויה להיות קצת מתוכננת מדי. זה מתחיל עם סילאס שאחרי הבריחה מחפש עבודה. אני נתקל בחטיפה, ומוסבר בקריינות שאני ארב 'בסגנון אפאצ'י', כך שקירות הקניון שמסביב מכוסים פתאום באינדיאנים שיורים ברובים. אני יורה עליהם בחזרה, אבל נראה שזה לא עושה הרבה טוב. יש יותר מדי, ואין מספיק כיסוי או תחמושת. ואז המספר מתחיל להסביר שזה לא היה אפאצ'ים, אלא רק שהמארב היה בסגנון שלהם. כל האנשים שאני נלחם בהם מתבלבלים והופכים לקאובויים, ומכפילים את מספר הרוצחים שם למעלה. ואז הקריינות מציינת שהיו יותר מדי אנשים כדי להילחם, אז הוא רץ. אז אני צריך לרוץ, לרוץ דרך מערכת מערות, הקריינות מסבירה איך המשכתי ללכת והלכתי ולא חזרתי אחורה. וזה מה שאני עושה. אני רץ עד שקצה מערכת המערות מפנה את מקומו לפתח שבו נספו כמה חיפושים והשאירו את הרובים והדינמיט שלהם. הדינמיט הוא זה שמפנה את הגאות, שולח את הצ'ייסרים לברוח חזרה דרך המערות, והרדיפה אחריהם מובילה אותי לקרב בוס.
הזקן קלנטון יושב עם מקלע גדול על ראש גבעה. הכדורים שלו יותר מפורקים מחיטה מגוררת שעשויה מקונפטי ואז נבעטו דרך מאוורר בזמן שסלאש משחק את הקטע המהיר מ-Paradise City. הם נקרעים. למרבה המזל יש סלעי כיסוי, ולמרווח בין הכיסוי לוקח בערך אותו פרק זמן לרוץ כמו שלוקח לו לטעון מחדש את האקדח הגדול שלו. תאר לעצמך את זה? אם היו לו עוד עשרה כדורים, הייתי מת.
כל זה נעשה בצורה מבדרת, אבל עדיין יש בו מעט מהסוכנות שלי. אני מתחמק ויורה ומגיע אליו והורג אותו בלי יותר מדי צרות. זו הייתה גם רמת הסיפור האחרונה שהורשה לי לשחק.
אם נראה שהסיפור מפריע, יש מצב ארקייד. זה מגדיר משחק עבור כל רמה, נותן לך להתעסק עם העץ הטכנולוגי לפני שאתה דוחף אותך אליו ומספר לכולם דברים שאמרת בשכרות על אמם. אין קריינות שיפריעו למשחק האקדח. כאן שמתי לב לשילובים. כשאתה נכנס להילוך איטי, אם אתה הורג מספיק אנשים ותגביר את ה-XP שלך, אתה יכול לחזור מהר יותר למצב הריכוז ש-Slow-mo's מדמה. אמנם נהניתי מהדרך שבה הם השתמשו בקריין כדי להתעסק עם המשחק, אבל היו מקרים שבהם הרגשתי שהסיפור לוחץ עליי. לא כך במצב ארקייד, שבו כל מה שהיה לי זה רובים וזמן. גיליתי כמה אזורים נוספים בצד במפלס הבריחה של לינקולן שפספסתי בעבר. הם לא היו יותר משטחים נוספים בגודל חדר שהתקלפו מהדרור הראשי, אבל הם היו מלאים באויבים ובתחמושת.
אני עדיין מופתע. זה לא היה משחק שמישהו ציפה שיקרה. לא אחריהקרטל. הייתי מתאר לעצמי שזו התנצלות קטנה בפני הקבוצה הקטנה של אנשים שגדלה לאהוב את סדרת Call Of Juarez, רק כדי לראות אותה משגרת את עצמה חמישים מטרים מעל הכריש. הופתעתי לטובה.
