יותר מדי אנשים, אין מספיק אנשים
ממשיכיםניסיון נידון יותר ויותר לשרוד את החורף האינסופי שלפרוסטפאנק.
עבודה יתר ורעב: בסיסה של חברה כושלת. כשהם מתאמצים מעבר לאמונה, רק ימים ספורים לתוך ההליכים, האנשים שלי חולים מהר יותר מאשר המשתתפים במסיבת יום הולדת של ילד בן שלוש בחדר ללא אוויר. אנחנו צריכים את כל הידיים על הסיפון כדי לאסוף אספקה לבניית צריף ציידים ובית בישול, אבל הדרך היחידה להשיג זאת היא להסיר בכוח כמה ידיים.
אני מעביר חוק שקובע שמותר ניתוח רדיקלי - כל דבר, אכזרי ככל שיהיה, שיחזיר את החולים לעמוד על הרגליים ויפעל שוב. תן לעצמות הנסורות לעשות את הכי גרוע שלהן, ותן לי לשאת את פחית המצפון.
המדד מוכיח מספיק כדי להקים את מבני המזון, לפחות. האנשים שלי רזים, כל כך רזים, מכל זה, ולכן העדיפות הבאה צריכה להיות הרחבת שורותיהם.
אני מודע עמום לכך שיצירת פיות נוספים להאכיל היא צורה משלה של התאבדות בהילוך איטי. האם לא עדיף להישאר כפי שאנחנו, להתמקד רק בקיום עגום? אבל אז אחד מהחולים הקשים מסרב לקטיעה שתציל את חייו. אני מכבד את רצונו, למרות שאובדן עובד והעובדה הפשוטה והאכזרית המוות הראשון של הקהילה המעונה שלי היא תקדים נורא.
הנחישות שלי מתקשה על ידי האובדן הראשון והעגום הזה: האנשים האלה הולכים למות, אם לא עכשיו אז בקרוב מספיק, ככל שהקור מעמיק, המשאבים הולכים ומצטמצמים ותנאי החיים המגעילים מרחיקים עוד איברים ואיברים. תוך זמן לא רב, לא יישאר מי לצוד, אף אחד לא ישאר לטפל בחולים, אף אחד לא יעבוד פחם עבור המחולל שהם החיים עצמם. תוך זמן קצר, יהיו רק החולים והרעבים, המתאבלים על חבריהם וילדיהם האבודים. תוך זמן לא רב, יהיו רק גלים עדינים על פני השלג שמסתירים את הצורות המבוזבזות של האחרונים שמתים.
(בריטניה בדיוק נהנתה מסוף השבוע החם ביותר שלה בשנה עד כה. בגלל הזווית שבה אור השמש זורם דרך החלון שלי, אחת מהזרועות שלי בצבע אדום-חום עמוק יותר מהשנייה. על המסך שלי, הטמפרטורה יורדת ל-40 מעלות צלזיוס; קרח נוצר על בד האוהלים השוכן במרחק של מטרים ספורים מהחום המיידי של המחולל.)
ההחלטה מתקבלת. יותר עצים ופלדה נאספים, יותר משמרות לילה נדרשות, נבנית בית מלאכה, נבנית משואה, חמישה פועלים שאנחנו לא יכולים לחסוך מגויסים לחיל משלחת קטן, והם עושים את דרכם אל השלט הקרוב ביותר של ניצולים אחרים.
אני נרגש מדי מהגילוי המהיר שלהם של ניצולים מכדי לחשוב על ההשלכות. אני כבר אשם בכך שחשבתי על האנשים החדשים האלה כעל עוד זרועות להתמודד עם הרפיון ההולך וגדל. אני מבקשת מהצופים שלי להחזיר אותם לשלד העץ והפלדה המפוצץ שנקרא בצחוק 'עיר', חולם על כל התפקידים שהם יכולים למלא. בקתת ציידים שנייה, מרפאה לגיבוי, בקתת מלקטים ממש ליד סחף הפחם העצום...
אני חושב על התוכניות שלי, הגאווה שלי, המוניטין שלי - המורשת הוודאית שלי כמושיע. אני לא חושב על הצרכים של המתגייסים החדשים. הם מגיעים לביתם החדש כדי לגלות שאין להם בתים, אין להם אוהלים לא מאוכלסים, כדי לגלות שהם חייבים לבלות עוד לילה בשינה בשלג האינסופי. למה לא חשבתי להתכונן, לבנות אוהלים שפכים לפני שהבאתי את האנשים האלה?
אין מספיק עץ לבנות עוד אוהלים. אין מספיק אוכל להאכיל את הפיות החדשים האלה. אין מספיק מקום במרפאה לטפל במספר גדל כמעט מיד של אזרחים חולים בשום מקום עלוב זה. ובכל זאת אני מכריח את בני עמי לעבוד על מחלה, עליבות, מוות, בזמן שאני יושב לאחור בפאר המואר שלי.
אני מזמין קוטפים לכאן ובנאים לשם, אבל פשוט אין לי מספיק אנשים לפתור את הבעיה של יותר מדי אנשים. תוך 30 שעות נותרו 12 בני אדם ללא קורת גג, 57 מורעבים ו-29 חולים. משותקת מחוסר החלטיות וחרטה, נתתי לעוד חצי יום לעבור. אף אלוהים לא בא להציל אותנו.
אני מפנה את פני לשמש מחוץ לחלון שלי, ויודע איפה אני חייב להיות במקום כאן. אני מקפיא את האנשים שלי ברגע הנורא שלהם ומנסה לשכוח כמה וכמה מהר הכזבתי אותם.
להמשך...
