ממשיך אעידן הדרקון: יומן האינקוויזיציה.
ביליתי קצת יותר מדי זמן בקצירת ירקות במדבר. עכשיו אני כובש טירות ומדוף אפוקליפסות זומבים. לחיים יש שוב משמעות.
הדברים באמת נפתחו. צללתי לתוך מלאמשבר קיומילגבי הצורך שלי לכיס הכל, אבל עכשיו למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הקרב. הגילוי שהיו שומרים להתרוקן מאויבים ותביעה בשם האינקוויזיציה הייתה ישועה. להסתער על אחד כזה ולהיאבק בדרכי לפסגה הרגיש הרואי, כמו שקטיף קפדני וקניות לא עשו זאת. איך זה שהלחימה בשודדים על מדרגות אבן מרגשת פי עשרה מלחימה בשודדים שמצאתי מסתובבים בשדה?
המשמורת נכבשה, היא מתמלאת בצוות האינקוויזיציה ואפילו מנבטת כמה חנויות - בית רחוק מהבית, והרבה פחות בזבוז זמן מאשר לזרוק אותה כל הדרך חזרה למפקדה בכל פעם שהייתי צריך להוריד כמה חרבות יד שנייה.
העצוב היחיד שלי בכל זה הוא שבאמת אין הרבה מקומות להסתער. הלוואי והייתי בהרפתקה שלמה של הסתערות, הסתערות נמשכת כל הלילה.
(למעשה, הייתה עוד שמירה טובה שזכיתי להסתער עליה, אבל לא הצלחתי להשתלט עליה אחר כך. היא הייתה מלאה בשדים קפואים בזמן, יצורי אנרגיה קבועים בתנוחות דרמטיות שנאלצתי לדשדש על פניהן בדאגה. עשרות מהשווקים , שקט וחסר תנועה, כמו פנטומימאים גבישיים מממד אפל.
ידעתי היטב שבסופו של דבר אחזיר אותם לחיים אם אסע ללב המקום הזה, אבל זה לא עצר אותי. זה היה שווה את זה - כשהרמתי את ה-Doohickey הקסם בחדר העמוק ביותר של השומר, הנה כל השדים האלה התעוררו ומיד ירו בשבילי, אבל זה אומר שהיה לי קרב דרמטילִברוֹחַלשמור.
כשכל השיקויים שלי בילו מפינוי כמה שודדים בדרך פנימה, וכיסים כל כך מלאים בשלל שנאלצתי לחרוק שיניים ופשוט להתעלם מכל חומר חדש שהופיע על גופות אויבי, זה היה עניין אכזרי יותר מאשר התקיפות שהובלתי. יצאתי לאור היום מוכה, אבל גאה. דברים של גיבורים, ממש שם.)
מה שהקרב על השומר גם עושה הוא להציע הזדמנות לראות את הקבוצה שלי במיטבה. סגל הבחירה שלי הוא בולי, סרה ודוריאן, ואיך הם גדלו. מהתחלות צנועות כבחור בצורת טובלרון שמטפח אנשים עם גרזן ושדון עם שוליים של קמדן המתנופפים ללא תועלת על גבם של אנשים, עכשיו המציאות מתפוצצת כשהם נכנסים לפעולה.
יש אשבְּכָל מָקוֹם, האדמה נקרעת לגזרים, אויבינו משותקים וחסרי הכרה לסירוגין, בעוד סרה צועדת דרך הכאוס באופן בלתי נראה. היא הפכה למוות, אם כי מוות שמתלונן על כך מדי פעם. כמו כן, היא יכולה להכניס סיר דבורים לתוך התערובת אם מתחשק לה. אני נוטה להימנע מלעשות זאת, מכיוון שזה מרגיש כמו עלבון לפציעה מפלצתית, אפוקליפטית.
אני תלוי מאחור, ממטיר ברקים ממרחק בטוח, ומדי פעם משתמש בדברי היד הירוקה הזוהרת שלי כדי לקרוע קרע בשמיים ולמחוק כל דבר מצער מספיק כדי לעמוד. כל קרב נראה כמו סוף העולם, וזה אפילו טוב יותר בפלישות אלה, כאשר תגבורת האויב דוהרת בהתאבדות לתוך המאבק.
זה מרגיש כמו מוגזם בכל פעם, והחזרה הבלתי נמנעת לחקלאות עשבים ולמצוא אתרי קמפינג היא ירידה בכל פעם. תן לי טירות אינסופיות, ואני אתן לך קרב אינסופי.
