הלוחם הברברי האמיץ סלו הביט בעגמומיות בהרס שלפניו. החושך תבע את הארץ הזו, ואף נפש אחרת בה לא הייתה חזקה או מסוגלת דיה לגרש את השדים. הישועה נפלה רק על כתפיו המפוכחות של סלו, זאת הוא ידע היטב. הוא ידע זאת כמעט מהיום שבו נולד. תחושה של ייעוד גבוה יותר, ייעוד שעליו להקדיש את חייו לפגישה... היום, הגורל הזה סוף סוף עבר לעין. הרוע הנצחי חזר, ורק הוא עשוי להביס אותו. היה לו הכוח להשיג את ההישג האדיר הזה, בכך לא היה לו ספק. הוא, הודה סלואו בחוסר רצון, יזדקק לסיוע של מיסטיקנים מקומיים כדי לפענח את התעלומות שמאחורי הלגיונות האפלים הפולשים, אבל אפילו הידע והקסם שלהם היו רק שנייה רחוקה ליכולתו בקרב.

ואז הוא פגע בשד. ואז הוא פגע בשד אחר. ואז הוא פגע שוב בשד. ואז הוא פגע בו שוב. ואז הוא פגע בו שוב. ואז הוא פגע בשד אחר, ואז הוא פגע בו שוב, ושוב ושוב, ואז הוא פגע בשד אחר, ואז הוא פגע בשד אחר ואז הוא פגע בחמישה שדים בבת אחת ואז הוא פגע בהם שוב ושוב ושוב ואז הוא פגע בשלד אז הוא פגע בשד ואז הוא עוד שד ואז הוא פגע בשד אחר פעמיים. סלו עצר לרגע מהורהר, ואז הוא פגע בשד. ואז הוא פגע שוב בשד. ואז הוא פגע בו שוב. ואז הוא פגע בו שוב.

ואז הוא פגע בשד אחר, ואז הוא פגע בו שוב, ואז הוא פגע בשד אחר, ואז הוא פגע בחמישה שדים בבת אחת ואז הוא פגע רק בשד אחד ואז הוא פגע שוב בחמישה שדים ואז הוא פגע בשד אחר ואז הוא פגע בשד קצת יותר גדול אז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע שוב אז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע שוב אז הוא היכה אותו בצורה אחרת ואז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע שוב אז הוא פגע שוב אז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע שוב ואז הוא שתה שיקוי אדום הוא פגע בו שוב ואז הוא פגע בו שוב ואז הוא פגע בו שוב בצורה אחרת ואז הוא פגע בו שוב בצורה אחרת ואז הוא פגע ואז הוא היה מת.

אדם פחות יכול היה לשאג בניצחון, או להתיישב להסדיר את נשימתו ולחשוב על מה שעשה זה עתה. לא סלואו אדיר. ברגע שמנהיג השד מת, הוא חיטט בכל מיכלים ופתחים מלוכלכים שהם שימשו כיסים והעלה חופן זהב ופגיון שהוא הבין בצער שהוא כנראה לא יכול להרוג איתם אוגר.

ואז הוא פנה אל הגופות שמאחוריו והרים עוד קצת זהב, ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד זהב ואז הוא הרים ברדס מוזר למראה שהוא מיד ידע ש איזה כוח מוזר ימנע ממנו לשים על הראש שלו למרות שזה היה בבירור בגודל הנכון אז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים גרזן שלא היה נחמד כמו הגרזן שלו. אחר כך הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים כמה מכנסיים והבין שהוא איכשהו עבר את שני העשורים האחרונים לחייו מבלי שלבש מכנסיים לפני כן אז הוא לבש אותם ואז הוא הרים גרזן אחר ולמרות שהוא נראה בדיוק כמו הגרזן הנוכחי שלו הוא פשוט ידע שדים ימותו קצת יותר מהר אם הוא יפגע בהם עם הגרזן החדש הזה במקום אז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים חרב ו- שרשרת וקצת כפפות ועוד קצת כפפות וסיד כפול ועוד כמה כפפות.

סלו קפא לפתע, מביט בשלוש מערכות הכפפות החדשות שלו בעוצמה שאינה ממצמצת. כל מה שזז, במשך שלוש דקות ארוכות ושקטות, היו העיניים שלו. הם בהו בהתחלה בזוג כפפות אחד, אחר כך בזוג השני, אחר כך בשלישי, ואחר כך חזרה לראשון ואחר כך לשני ואחר כך לשלישי ואחר כך לראשון שוב ואז לשנייה שוב ואז לשלישי. , וכך זה חזר על עצמו. לאחר זמן מה, סלו ניער את עצמו מהחלום המסתורי שלו ומשך את זוג הכפפות הראשון על ידיו הענקיות והבשרניות. הוא הזעיף את פניו, ומיד הסיר אז. הזוג השני ראה את הכבוד להילבש בידיו ההירואיות, אך נשלחו באופן דומה. המשיך השלישי, ואז סלו קפא שוב. בהה שוב. הוא רטן, והחליט בסופו של דבר על הזוג הראשון. הוא תחב את שני הזוגות החדשים, יחד עם הנשק החדש וכופר המלך בזהב, במורד תחתוניו וצעד הלאה.

קדימה: שדים! לפחות תריסר, חישב סלו. זה ידרוש זהירות, והאסטרטגיה המשוכללת ביותר שהלוחם החד כתער שלו יכול היה להעלות על הדעת. הוא רץ במהירות אל השד הראשון, והכה בו עם הגרזן שלו. ואז הוא פגע בו שוב. ואז הוא פגע בו שוב והחטיא כי הוא כבר מת, אז הוא פגע בשד אחר ואז הוא פגע בו שוב ואז הוא הבחין בכובע בעל מראה מפואר הופיע מעל הנקבה ונוזל המעי כשהיא צנח אל הקרקע. הוא עצר לבחון אותו ואז הניח אותו על ראשו אפילו כשישה שדים אחרים פגעו בו ופגעו בו והכו אותו והיכו אותו והיכו אותו והכו אותו והכו אותו.

שניות לאחר מכן, סלו נאנח בסיפוק ופגע באחד השדים והוא פגע בחמישה שדים בבת אחת ואז הוא עשה את זה שוב ואז פגע בשד אחר ואז הוא פגע בו שוב ואז הוא פגע בשד אחר ואז הוא פגע בו שוב ואז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע בשד גדול יותר ואז הוא פגע בו שוב אז הוא פגע בו שוב אז הוא היכה אותו שוב אז הוא היכה אותו שוב אז הוא היכה אותו בצורה אחרת ואז הוא שתה שיקוי אדום ואז הוא היכה אותו שוב ואז הוא היכה אותו שוב ואז הוא היכה את זה שוב.

ואז הוא פגע בו בצורה אחרת ואז הוא היכה שוב ואז הוא נפל ואז הוא הרים קצת זהב מהגופה שלו ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד זהב ואז הוא הרים עוד זהב ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים חרב ואז הוא הרים כמה מגפיים ואז הוא הרים עוד חרב ואז, ממלמל ברוגז, הוא הרים עוד חרב ואז הוא הרים עוד חרב. גרזן ואז הוא קפא ובדק אותו ואז הוא מלמל שוב בעצבנות ואז הוא הרים עוד קצת זהב ואז הוא הרים עוד חרב.

איזה אתגר אפל עשוי לפתח? סלו עמד לזנק קדימה, אל פתח מערה מתנשא, כשהבחין במשהו שעדיין נוצץ על הקרקע. תחושה מוטרדת, אך מלאת תקווה, עלתה עליו. זה היה גרזן, כך הוא הבין במהירות. אבל איך זה ישתווה לגרזן שלו? הייתה לו תחושה, אפילו בלי לגעת או להריח אותו, שיש משהו קסם בגרזן הזה. משהו נדיר. ידיים בגודל חזיר רועדות, הוא הושיט את ידו לעברה. הוא מעז לקוות שיהיה קצת יותר טוב לפגוע בשדים מאשר הנשק הנוכחי שלו? הגורל בוודאי חיכה.

סוף ספר ראשון.