חלק חשוב בבילוי מקסים עם משהו הוא להגדיר את הציפיות שלך בצורה נכונה. פשוט תשאלו את שתי הזקנות שראיתי פעם נכנסות להקרנה של זומבילנד ויוצאות אחרי שבע דקות בערך. אז ברוח זו, נראה שחשוב לומר לך את זהעַמוּד הַשִׁדרָההוא לא משחק הרפתקאות בלשי הצבע ולחץ עם כל הפאזלים שאולי חשבת שהוא.
זה מתואר בצורה מדויקת יותר כמשחק נואר קודר, פילוסופי, ממוקד בסיפור על קולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם, לבוש בגזרות של משחק פאזל בלשי. כמו המקום הטוב עם יותר דיכאון, אודיסקו אליסיוםעם דביבונים.
עמוד השדרה אינו מרפה או צפוף כמו Disco Elysium, אך הוא מתקדם ברוח דומה. בערך באמצע הדרך, למשל, הזיהוי/פתרון של קטע רצח יורד לחלוטין, לכל דבר ועניין. ואני לא אקלקל את הפרטים של המעבר הזה (שהם להפליא,בצורה מדהימהמוזר) אבל אני כן חושב שחשוב שתדע את זה מראש. Backbone הוא משחק טוב, אבל אם ציפית למשהו יותר דומהאי הקופיםפוגש את Zootopia אז אולי תגמור עם חרטה של קונה.
עם זאת, עמוד השדרה כן רוצה שתכנס לצורת החשיבה של בלש מלכתחילה. בחלק הראשון של המשחק, אתה מתרוצץ כמו דביבון הווארד לוטור, עוקב אחר מוביל ומשתף פעולה עם עיתונאי חוקר מגניב (שהוא גם שועל). אתה חופר בתחילה בפעילות החשודה של בעל מועדון לילה (שהוא גם דוב), כולל סחיטה, סמים ורצח מאורגן מיושן וטוב. החידות בקטעים המוקדמים האלה טובים, ולמרות שחלקן לא באמת נותנות לך להיכשל, כמה מהן נהדרות. כמו להבין תשובות לאיפוס סיסמה לגישה בכוח גס למחשב, או לפענח רמזים של מישהו לזכור קוד לוח מקשים. אם EggNut רצה ליצור משחק פאזל מלא, סביר להניח שהם היו מושכים עיניים.
אבל האלמנטים האלה מתבטלים בהדרגה ככל שאתה ממשיך לשחק, עד שבסופו של דבר אתה לגמרי בטריטוריה של קדחת-חלום-מלא-מטאפורות. יש נקודה בעמוד השדרה שאני מבטיח שיגרום להרבה אנשים למלמל, "רגע,מַה?", המייצג את המסמר האחרון בארון הפאזלים. עם זאת, ברגע שניערתי את ההפתעה והגעתי למרווח הראש הנכון, עדיין קלטתי את מה שעמוד השדרה מניח.
הוא מוריד את הטון הנואר לכל אורכו, אבל הנקודה המרכזית שלו מרגישה מאומצת לאחר זמן מה, ויש שם כמה אירועים שלא ממש הצלחתי להבין, לא ברמה המטאפורית או המילולית. לשדרה יש גם את הטעם המעורפל של "מיני בעלי חיים כאלגוריה לגזענות" - מכרסמים מורשים רק לעתים נדירות להיות מדענים, גורילות אחראיות על הכל, ורוב האנשים לא אוהבים דביבונים, מסיבה כלשהי - באופן שבסופו של דבר הוא כל כך בגובה פני השטח שהוא אולי גם לא קיים כדי לגרום להרמת גבות קלה שהיא קיימת.
אבל במידה רבה אסלח ל-Backbone את הטעויות הללו משתי סיבות. הראשון הוא שהדיאלוג בעמוד השדרה מרסק, ללא קשר אם אתה מסכים עם הרעיונות הכלולים בו. הלופים קצת מסתבכים כמה פעמים, אבל לרוב שיחה עם מישהו ב-Backbone היא אחת השיחות הטובות והטבעיות ביותר שתראו במשחק. התגובות או השאלות הפוטנציאליות שלך ישתנו בהתאם למה ששאלת הרגע או למה שהדמות השנייה אמרה, והכל זורם בצורה מציאותית. הווארד כדמות קיים בתנופה, והבחירות שלך הן שיכולות לאשר אותו כאמפתי, מלא תקווה או שקוע ברחמים עצמיים ובאשמה קיומית מעורפלת. זה מודגם בשיחות הקטנות שאתה מנהל עם אנטולי, חבר ותיק שאשתו מצפה לילד שני. אתה יכול לבחור לשאול שאלות מעורבות לחלוטין על משפחתו, או שפשוט לא יהיה אכפת לך אלא אם כן זה קשור לחיים שלך.
הסיבה השנייה שאני אתן ל-Backbone להתחמק עם גירויים קטנים, היא שזה נראה פנטסטי לחלוטין. שוכן במעין ונקובר עתידנית, כיום עיר ענקית מוקפת חומה בשממה פוסט-אפוקליפטית, עמוד השדרה מספק כמה נופים עירוניים מגניבים ב-2.5 מימדים המוצגים באמנות פיקסלים מקסימה במיוחד. העומק של כל סצנה, עם בניינים מרוחקים שמשתוללים ברקע וצמחים וזבל עושים את אותו הדבר בחזית, כמעט גורם להכל להרגיש תלת מימד מלא. בולטת במיוחד התאורה: שמש מאוחרת של אחר הצהריים נשפכת פנימה מבעד לחלונות שלא נראים, שלטי חנויות זורחים מתוך החשיכה, ומדורות שזורקות את הדמויות סביבה לרווחה.
ואז יש את האיורים החלומיים והעיסתיים שפותחים פרקים חדשים. הו, תהיה עדיין הלב הפועם שלי. Backbone הוא אולי המשחק היפה ביותר שתשחקו השנה. לפעמים סגנון על פני חומר הוא גישה תקפה. לא שגם עמוד השדרה חסר תוכן, כמובן. אבל היו מוכנים שלחומר הזה יהיה מרקם שונה מאוד ממה שציפיתם לו.
