1) פסיביות גורמת לי לעצבנות. אפילו בסרט, תוכנית טלוויזיה, הופעה או רומן שאני מאוד נהנה ממנו, המוח שלי ייסחף בשלב מסוים אל השעון, תוהה תוך כמה זמן עד שהוא יסתיים, תוך כמה זמן עד שאוכל לקום או לדבר או לבדוק משהו או לאכול משהו או ללכת לאנשהו. נורא, אני יודע. משחקים, בגדול, צריכים שאני אעשה משהו רוב הזמן, וזה הנשק הכי גדול שיש לי נגד נטייה לשעמום שאני בכלל לא גאה בה. זו גם הסיבה שאני מתחילה לחסוך במשהו כמוStarCraftII: Legacy of the Void, שכן היא מבלה כל כך הרבה מהמשך שלה בסיפור סיפור פסיבי ברמה נמוכה במיוחד, והתסכול שלי שאני צריך לראות את השטויות האלה במקום לעשות דברים בעצמי עובר דרך הגג.

2) משחקים היו נסיגה מרגיעה עבורי כמעט מאז השנים המוקדמות בחיי. אני אף פעם לא בטוח לגמרי איפה אני נופל על הספקטרום המופנם/מוחצן. לעתים קרובות אני כמהה לחברה, אבל באותה מידה ארגיש שזה הדבר האחרון שאני רוצה. אני לא רוצה להיות לבד, אבל אני כן רוצה להיות לבד. לא בטוח שאי פעם אצליח להבין את זה, אם כי האנטרופיה האיטית של חברויות שמשפיעה על רבים מאיתנו בשנות ה-30 וה-40 לחיינו היא די מחליטה עבורי. משחקים תמיד גירדו את הגירוד: לבד אבל בחברת סוג, חלק מהמסך וחלק מהדמיון שלי. אני זוכה להיות במקום שבו אני בשליטה, שבו אני יכול לבחור את הפעילות ועם מי אני מבלה. בתיאוריה, בכל מקרה.

3) האפשרויות של מרחב דיגיטלי לא מפסיקות להפתיע. נכון, כל כך הרבה משחקים כל כך נעולים בז'אנר שהאפשרויות נמחקות לחלוטין, אבל אני משחק משהו שמציע רעיון חדשני או אמצעי משחקי אינטראקציה מספיק פעמים כדי שאני אשאר משוכנע לחלוטין שהמדיום הזה לא יפסיק להראות לי דברים חדשים. במיוחד, אני יכול לעצום עיניים ולהעלות באוב חללי משחק -פרוטאוס'איי פסטל,חסר כבודהעיר פורלון של STALKER, השממה הברקית של STALKER,אסתר היקרההמצרף של עברית, שדות התירס המאיימים של X-COM - באופן שמעולם לא יכולתי לסצנה מתוך סרט. באופן שאוכל לספר על מקומות אמיתיים שביקרתי בהם וחוויתי בהם חוויות נעימות או קורעות לב.

4) והנה אמת פחות מרשימה: אני גם משחק משחקים כי יש לי כמה נטיות כפייתיות. אני לא הולך להסתובב ולשים תווית על שום דבר שלא ביקשתי לאבחן, אבל בוא נגיד שאני מסוג האנשים שבילה חלק גדול מסוף השבוע האחרון בשינוי מוקפד של כל מאות קבצי הווידאו לעולם, לעולם לא אצפה שוב כדי שהשמות והתמונות הממוזערות הנכונות יופיעו ביישום שרת המדיה שלי. המנטליות הזו גם החזיקה בי במהלךFallout 4, שבו אני חושד שביליתי הרבה יותר זמן באיסוף כל החלקים לשדרוגי שריון קלים מאשר בחקירה או בלחימה.

כי זה העניין: תנו לי מקום דיגיטלי בו אפשר למקסם דברים, לאסוף או פשוט לסדר ואני לא יכול להתאפק. אני אוגור תחמושת בכל יריות מגוף ראשון, אהיה עמוס בשיקויים ועשבי תיבול שלעולם לא אשתמש בהם במשחקי RPG, אנסה לנקות מפת Assassin's Creed מכל אייקון הרבה אחרי הנקודה שציינתי התפלל לשחרור. אני אמשיך, בין אם אני נהנה ובין אם לאו, כי אני לא רגוע אם משהו לא הושג או לא יעיל. לו היה לי גבול של הכנסה פנויה, אני חושש שהייתי נופל טרף לאודופיליה מסיבות דומות: רודף חסר מנוחה אחר הטוב ביותר ולא מצליח ליהנות ממה שכבר יש לי בגלל זה. (זו גם הסיבה שמשהו כמו פרוטאוס, הלכתי הביתה או אסתר היקרה נוטה להשפיע עלי מאוד: משחקים שמוציאים את כל ההיבטים הכפייתיים מהדרך משאירים אותי חופשי ליהנות מהעולמות שלהם, כי החלק של הלטאה הרעבה במוח שלי נשאר יָשֵׁן.)

5) אני גם משחק משחקים בגלל שהחיים האמיתיים יותר ויותר מלאים במטלות מייגעות ביותר, ואם אני עטופה באיזה חלל העמדת פנים צבעוני על המסך שלי לזמן קצר, אני רחמנא ליצלן מפסיק לראות את כל הדברים שצריכים לתקן, פגישות אשר צריך סידור וחשבונות שצריך לשלם. זו, יותר מכל, הסיבה שאני חושד שלעולם לא אצמח ממשחקים.

הפוסט הזה נוצר עבורתוכנית התמיכה של RPS. הירשמו וכספכם יוקדש למימון מאמרים וסרטונים חדשים ומעולים. כבר חבר? תודה על תמיכתך!