איכשהו, לא הייתי מודע לכך שיש חידוש רשמי של משחק אסטרטגיה/הכל מ-1993 X-COM רק בחודש שעבר. בהתחשב בקיבעון שלי בן עשרות שנים עם X-COM, זה היה כמו לגלות שיש ספר על אמא שלי שעבר לידי לחלוטין.

ראשית, הוא באמת מבין את X-COM.
שנית, הוא לא מבין את X-COM במעט.

הרומן מסופר בעיקר מנקודת מבטו של מפקד בסיס X-COM, אחד ג'ונל בארט. היא עמדה בראש מטה להגנה על חייזרים במרוקו אבל עושה עבודה כל כך טובה שהוטלה עליה לבנות ולנהל מפקדה שנייה בשוויץ. נראה שהסופר דואן מכיר בצורה מרגיעה את כלכלת X-COM: הצורך בהאנגרים, מגני מיינד, מפענחי היפרגל ומגורים, איך אף פעם אין מספיק כסף לכל דבר, וכיצד התקציב עבור אלה מתווסף על ידי מכירת חפצים וגוויות חייזרים. לאנשים צללים עם מניעים לא ברורים. או שהיא שיחקה את המשחק בהרחבה או קיבלה פירוט יסודי מאוד שלו (מדריך אסטרטגיית פרימה, אולי?)

אבל סצנות הקרב, התיאורים של הבשר הטקטי המבוסס על התורות של X-COM - אלה הם מה שגרמו לי לחשוד מאוד שהספר הזה אולי לא היה סוג של פרויקט תשוקה, אלא במקום זאת, עבודה להשכרה עם רשימה של שמות נשק וחייזרים להזכיר. לכל אורכו, הספר הוא השתוללות עליזה בצורה מעוותת, עם הרגשות השליליים החזקים ביותר שמישהו מרגיש 'מטרד קל', 'מעט מודאג' ו'קצת הנגאובר'. זאת למרות שראו בקביעות את חבריהם מתים, כדור הארץ מאוים כל הזמן על ידי פולשים לא אנושיים והגילוי שמישהו בבסיס עובד עם החייזרים. ואכן, הניסיון היחיד לתהודה רגשית כלשהי לאורך כל הדרך הוא מערכת היחסים המזדמנת של ג'ונל עם אחד מחייליה הטובים ביותר, הנושאת את כל הכובד הרומנטי של סצנת סקס בסרט של ז'אן קלוד ואן דאם.

בקרבות, בינתיים, יש מתח כמו בהמתנה בתור לאטה בסטארבקס, כאשר כל מוות של חייל מתרחש מחוץ למצלמה ומסית בדיוק לאפס תגובה אצל כל אחד אחר. כל קרב הוא שני צבאות המוני המתנגשים בלוחמה פתוחה כוללת - בשלב מסוים, המספרים ניתנים כ-30 פעילי X-COM לעומת 120 חייזרים - ללא אף אחד מהעוקבים, המסתתרים והחולים אל הבור. הימורים בבטן על זריקות עם סיכויים נמוכים שאנו עשויים לצפות מ-X-COM.

הדרמה תלויה במקום זאת סביב פעולות פזיזות ומלודרמה גבוהות כמו פיצוץ ספינת קרב חייזרים שנחתה, התרסקות נוקם באגם ובפרק פתיחה מופרך על כלום, חיפוש אחר מטבעות שיפעילו את הפנסים בחייזר. -כיכר איטלקית נצורה. מעט מאוד מהחיילים נקראים אי פעם אפילו בשמות, ולאלה שנספים רק לעתים נדירות מתוארת סיבת מותם. אפשר לומר שהאלמוניות של החיילים משחקת לאכזריות הקרה של משחק המקור, אבל לכל הפחות יש צורך לדעת מי מת, באילו נסיבות ומה עשויות להיות ההשפעות המעשיות של ההפסד הזה. זה שהפרספקטיבה היא כמעט בלתי מעורערת של מפקד שלא מניח את המגפיים שלו על הקרקע (למרות שג'ונל עושה זאת בשיאו הצלוע של המשחק) זה כמובן נכון למקור, אבל להתעלם מזווית ההפסד/החלפה זה להתעלם היבט קריטי ומושך לא פחות ממה שהופך את X-COM ל-X-COM.

העלילה אפילו חסרה התחלה וסוף מוגדרים - הכל באמצע, מזנק היישר אל מה שממפה בערך לשלבים המאוחרים אך לפני מאדים של קמפיין X-COM, ומסתיים ללא שינוי רב ולאורך ההנחה שהקורא כבר כל כך טוב- מודע לכל אויב וחימוש X-COM שאין צורך לתאר אף אחד מהם.

אז כל מה שאנחנו שומעים על פוסטרים דמויי-גוש, מהונדסים גנטית של X-COM המוטונים הוא שהם גדולים, כל מה שאנחנו שומעים על ה-Chyrssalids המפחידים לשמצה זה שיש להם טפרים והם יוצרים זומבים, וכל מה שאנחנו שומעים על אנשי הנחש הוא שהם נקראים אנשי נחש. אני מניח שזה הוגן להניח שכל מי שקונה רומן המבוסס על משחק וידאו כבר מכיר את משחק הווידאו וככזה אינו זקוק להסברים מייגעים של אלמנטים שהם מבינים היטב כפי שהם, אבל למרות זאת קיוויתי להיזהר , תיאורים מעוררים של מפלצות שהכרתי אי פעם רק כקומץ של פיקסלים של 256 צבעים. אם לא משהו אחר, רציתי לדעת יותר על חליפות החתול הצמודות האלה ש- Mutons לובשים.

כשזה לא עסוק בלבזבז מאות מילים בדיבור על תחבורה ציבורית שוויצרית, זו סדרה מהירה של בדיקות שמות, כשכל חייזר, כל נשק וכל סוג ספינה פועלים בבת אחת ולא משרתים שום מטרה מיוחדת משלהם. מדי פעם, נראה שהספר מבין שיש פוטנציאל ליותר מסתם רישום אירועים, לשלוח מחושים קצרי מועד של התחשבות. הוא לועס בקצרה את הרעיון שסקטואידים מטרידים את האנושות במשך מאות שנים, ובכך הולידו את עיקר תיאוריית הקונספירציה של האיש האפור הקטן, ומעלה את האפשרות שה-Ethereals האדירים מבחינה פיזית, האדירים מבחינה נפשית, היו פעם כמו בני אדם וככאלה היא האנושות. צועדים באותה דרך אפלה?

למרבה הצער, החומר הקשה יותר הזה הוא רק חלק מהתרסיס הטחוני של בדיקת שמות חלולה, הומור חסר משקל ומושגי מדע בדיוני רחבים ביותר שעוברים ברומן. זה נראה כמעט כמו זרם תודעה, עובר באקראי מתלונות חוזרות ונשנות על הכריכים בקנטינה X-COM לתיאורים נוקשים של פוליטיקה שוויצרית אזורית לשיחות על גזעי פרות אילן יוחסין למה שכמעט פרסומת של מחלקת התיירות האיטלקית ל"האויב". הוא בינינו!' עלילת משנה שנמשכת כל שני עמודים למסמך מייגע של נסיעה ברכבת שלוקחת חמישה.

במילים אחרות, יש סיבה טובה מאוד שלא שמעתי על הרומן הזה לפני כן. אני מודה שהתרגשתי עד כדי גיחוך כשהיא הגיעה, שכן למרות שלא ציפיתי לקלאסיקה אבודה ציפיתי לתיאורים נבוכים למדי של מוות אכזרי בידי מפלצות חייזרים מחרידות, פרקים שלמים שנכתבו מנקודת מבטו של אדם מבועת מסתתרות בפינת אסם חשוך ותיעוד מכה אחר מכה מחריד של נתיחות חייזרים.

במקום זאת, מדובר בקריקטורה כתובה בקפידה אך מוסחת כל הזמן ושטחית לחלוטין של שבת בבוקר, שצורחת לעצירה פתאומית ולא מספקת לאחר שבילה יותר זמן בדיבור על פרות פרס של חקלאים שוויצרים מאשר על עב"מים. X-COM: Cow Defense אולי היה ספין-אוף טוב יותר מאשר Interceptor, זכור.

למרות כל הכשלים האלה, בין אם דרך שאפתנות דרמטית מכוונת שגויה או טיפשות ישנה רגילה, אני אוהב את ה-X-COM: הגנת עב"מים - רומן יכול אפילו להתקיים מלכתחילה. זה בעצם ספרות מעריצים מיותרת כפי שנכתבה בצורה מוכשרת אך רדודה על ידי מישהו שאני רחוק מלהיות משוכנע שהוא מעריץ, אבל עצם הרעיון של מילים המוקדשות לחיילים שמטיסים ברק ותוקפים סילקואידים עם נשק פלזמה משמח את 13 השנים הנצחיות -ישן בי יותר ממה שזה באמת צריך.

(הייתי הורג צבאות שלמים של גברים כדי לכתוב רומן X-COM/XCOM בעצמי).
(בבקשה אני יכול לכתוב רומן X-COM/XCOM?)
(אָנָא?)

קרדיט נצח לעוֹרֵבלמשחק המילים '50 גוונים של אפור'.