כפי שצפוי, ביליתי את רוב סוף השבוע במשחקXCOM 2: War of the Chosen[אתר רשמי]. טוב לחזור, להילחם נגד האדונים המזויפים לייצור המבורגרים של כדור הארץ העתידי, אבל למעשה לא התקדמתי הרבה בקמפיין החדש שלי. זה בגלל שהיו כמה קמפיינים חדשים, וזה בגלל שאני אידיוט שלא יכול לעמוד בפני הפיתוי של מצב איירוןמן, תוך שהוא שונא בסתר את המציאות של מצב איירוןמן.

בטח יש עוד כמוני. אני חושד, למעשה, שרבים מכם דומים לי. המוות והשלכותיו מרגישים חלק בלתי נפרד מעצם הטבע של XCOM (ו-X-COM). הזכרונות הכי חזקים שלי מהמשחק המקורי, עוד בשנות התשעים, כולם מתמקדים במותם ההירואי של החיילים האהובים עליי. משחקי ה-XCOM של Firaxis הפכו בהדרגה את הדמויות לפחות חד-פעמיות, הודות להתמחויותיהם שהפכו אותן לאינטגרליות להצלחה ומסמנות אותן חזק יותר כיחידים, אבל זה פשוט לא XCOM אם אף אחד לא מת מדי פעם.

ולדעתי, זה בהחלט לא XCOM אם אני יכול לטעון מחדש אחרי משימה מחורבן או החלטה טיפשית ולהחיות באורח קסם את החייל שתפס זרם תועה של אוויר סופר-מחמם ישירות בצוואר, או להחזיר חוליה שלמה. לחיים אם אשלח אותם ברצון ובחוסר זהירות מדי לתוך מטחנת בשר Muton.

ובגלל זה מצב איירוןמן הוא הדרך היחידה שבה אני משחק.

ובגלל זה התחלתי מחדש את מסע מלחמת הנבחרים שלוש פעמים ביומיים.

אני אומר לעצמי שלזרוק את המגבת פנימה אחרי כמה חודשים במשחק ולהתחיל מחדש זה איכשהו יותר אצילי מלהתחיל מחדש משימה משובשת, אבל באמת שזה סתם בזבוז זמן שלי ואני למעשה מחייה את כל תנועת ההתנגדות בכל פעם אני מתחיל מחדש, אז זה לא כאילו הדרך שלי לשחק איכשהו יותר כנה. אם אני באמת רוצה לשחק בכללי איש הברזל, הייתי משחק פעם אחת ואז מוחק את המשחק כשאני בהכרח נכשלתי.

החדשות הטובות הן שמלחמת הנבחרים מכבדת את זמני. יש הרבה היכרות עם מונולוג ומשימות ארוכות להציג מושגים חדשים, אבל כמו ההדרכה והקריינות של משחק הבסיס, ניתן להפעיל או לכבות אותם בתחילת מסע פרסום. ואני לא מרגיש שאני חוזר על הצעדים הקודמים שלי כי יש מספיק מגוון בסוגי המשימות והמפות שאני לא צופה בחוליות שלי מדממות באותם רחובות בכל פעם. לפעמים הם מדממים במנהרות עכשיו, או בסועדים, מוקפים בלא זומבים.

התחלתי קמפיין חדש הבוקר. זה קמפיין של איש ברזל, כמובן, אבל הורדתי את הקושי לוותיק במקום למפקד. זאת למרות הניסיון אומר לי שאני נהנה מהמשחק יותר בדרגת קושי מפקד, ושהמחיר של זה כנראה הוא הליכה אחורה כמה סיבובים אם אני מאבד חייל למכה קריטית חסרת מזל או מחטיא זריקה נקודתית, התוצאה של שזו תגובת שרשרת של אירועים שמסתיימים במוות של כל דבר וכל מי שאי פעם היה אכפת לי ממנו.

המחיר של איירוןמן, עבורי, מתחיל מחדש מאוחר יותר מאשר מוקדם יותר. אין לי כוח לסבול מעמדה מפסידה בשלבים המוקדמים, אז אני לא מתכוון להקשות על מערכה שלמה כשאני מאבד את החיילים הכי טובים שלי בניסיון להציל את אחד החיילים הגרועים שלי, ואני כנראה עושה זאת. אין לי כוח רצון להתנגד לאפשרות של חיסכון-חלאות אם האפשרות זמינה.

ובגלל זה אני אידיוט איש ברזל. אני אומר לעצמי שכל הכישלון הזה הוא בונה אופי אבל במציאות, אני כנראה רק מבטיח שלעולם לא אראה סוף של קמפיין בהרחבה אז זה הרגל שאני כנראה צריך לשבור.

אולי בפעם הבאה.