Witcher 2, אתה נראה שונה איכשהו. הסתפרת? האם התאמנת? האם את בהריון עם בעל מספרה עתידית שתהיה גם מפתחת גוף מקצועית? לֹא? טוב אז, צבע אותי המום. אלא אם כן... אין מצב. האם היום ההשקה שלךמהדורה משופרת, שהתבשר ללא הרף על ידי תהלוכת מיתוסים, נבואות, וכמו מיליון טריילרים? באמת מדהים. עם זאת, אני צוחק כי אני אוהב, ואני בהחלט לא יכול להתלונן על שלל תיקונים ותוכן בחינם. אבל מה לגבי סוף שונה (כן, בדיוק כמוהדבר האחד הזה) וקבלה כללית של תוכן "בוגר" בתעשיית המשחקים? האם הדברים האלה ראויים לפיד המהימן שלי, העדכנית ביותר בטכנולוגיית קלשון, לפיד וסרט דביק? דיברתי עם מנכ"ל CD Projekt Red, אדם בדובסקי, כדי לברר.
"יש מעט משחקים כמו The Witcher 2, ואנחנו לא מפחדים להגיד, 'היי, אנחנו לא משחק לכולם. לא נתייחס אליך כילד - בשום רמה'", פתח בדובסקי. "קהילת המשחקים צומחת, ולכל דמוגרפיה יש משהו לעצמה. גיוון ומציאת היעד שלך חשוב. בחרנו את שלנו - מבוגרים שרוצים משחקים שאפתניים. ואנחנו נצמד לזה".
אבל מה, בימינו, זה בכלל אומר? לפני שנים, זה היה די חתוך ויבש. האם למשחק היו דם, קללות והובלה אנטי-גיבור מהורהרת? ובכן, הוא קיבל סטירה בדירוג הגיל המתאים והתקבל במקהלה כמו בבית ספר יסודי של "אוווווווווו". אבל עכשיו, הדברים קצת יותר מסובכים.אסתר היקרה, למשל, שפך טיפת דם ולא שפע של חזה, אבל זה אפילו הפחיד מבוגרים רבים. ומה עם פלייסטיישן 3 אינדי יקירי המסע? נראה שהגרפיקה המכוסה בחול ומצופה ממתקים מרמזת על עולם של גחמה ילדותית, אך החוויה הכוללת שלו דורשת התחשבות והתבוננות. האם המשחקים האלה הם "מבוגרים"? וביניהן, היכן משתלבת אהבתו הצעירה לכאורה של וויצ'ר לדם נשפך ולהסתכלות גברית?
"המשחק שלנו מכוון לקהל מבוגר", פירט בדובסקי. "לראות את המין השני בעירום זה די נעים, אבל מבוגרים אמיתיים לא מתרגשים מפטמה. הם חלק מהעולם שלנו וההופעה שלהם במדיה אחרת לא מזעזעת אף אחד. העירום במשחק שלנו משרת את הסיפור, זו צורה של ביטוי אמנותי - הם חלק מעולם המשחק".
"אבל גם הנושאים שבהם אנחנו נוגעים בקו העלילה וסוג הבחירות המוסריות שעומדות בפני השחקן דורשים רמה מסוימת של מודעות עולמית שיש רק למבוגרים. לעתים קרובות אנו מזמינים את השחקן לקבל החלטות שנויות במחלוקת מוסרית, אשר מאלצות אותם לחשוב באמת על מעשיו. השכבה הזו של בגרות חשובה מאוד במשחק שלנו, והיא מספקת בידור באמת שאפתני, אני מעז לומר שהניואנסים והמחלוקות מגדירים את המשחק שלנו כבוגר אפילו יותר ממין ואלימות. ההיבטים האלה מספקים בידור נהדר, אבל צריך להכניס אותם למשחק עם טעם".
ובסופו של דבר, לא משנה כובד המשקל של המסר, זה מה שזה: בידור. אז מה קורה כאשר היבט מסוים של המשחק שלך לא גורם לשחקנים שמסתכלים בקנאה על כל חנות רהיטים שהם עוברים רק בגלל שהם רוצים מושב חדש שיעבור לקצה שלו? ובכן, אתה מתקן את זה, כמובן. ועם 102 תיקונים בצנרת, אני חושב ש-CD Projekt עשוי להיות רק עם הרעיון הזה. נכון, זה דבר אחד לזרוק את המשחק ב"חיות מגוונות" (שנשמע כמו משהו שצריך לבוא בקופסה קטנה בצורת לב), אבל מה עם מכהנים כבדים יותר כמו - תפסיקו אותי אם שמעתם את זה בעבר - סופים "מורחבים" המספקים לשחקנים השלכות מוחשיות יותר על מעשיהם תוך שהם נשארים נאמנים לחזון הסוף המקורי?
"מה שעשינו לא פוגע ביושרה האמנותית שלנו", אמר בדובסקי. "לא שינינו את הסוף, אלא הרחבנו את ה-outro. הסיפור של The Witcher 2 הושלם, ולא שינינו את הכתיבה. בהארכת ה-outro אנחנו מתכוונים להוסיף לו קולנוע חדש. אנחנו באמת גאים במה צוות הסיפור שלנו עשה זאת, אז לא היה טעם לשנות את זה החלטות השפיעו על דמויות בודדות, מיקומים וממלכות המשחק שלנו תמיד היה על בחירה, וזו דרך מסודרת להראות לשחקנים איך באמת יש להם שליטה על הסיפור".
"כשזה מגיע לביקורת, זה לא היה הסוף שהמעריצים מצאו רע, אלא שהפרק האחרון היה קצר מדי והותיר כמה קצוות רופפים. לכן הקווסטים הנוספים מתרחשים בחלק האחרון של המשחק. הם מתווספים לא להשאיר כמה שאלות ללא מענה ולהפוך את חווית המשחק לשלמה. המשחק פשוט נעצר. לכן הוספנו את הלוחות הסופיים שבויים בסוף זה נעשה גם לשביעות הרצון שלנו וגם בשביל המעריצים".
ההקבלה בין הגישות, הגישות והפתרונות של CD Projekt ו-BioWare לבעיה דומה, אם כן, שווה ללבוש רגע את זקן התחפושת הזורם שלך למכת סנטר או שתיים. אומנם, לחץ ה"מעריצים" האדיר שגרם לתגובתה של BioWare הוא חלק המפתח בפאזל הזה, אבל שני הסיכונים הסופיים מציירים תמונה של סיפורי המשחק כניתנים לגיבוש. זה לא טוב או רע מהותי, מכיוון שהכל תלוי במה שמפתחים וגיימרים מצפים ממנו. עד כאן, שניהםMass Effectוויצ'ר הגיעו - לפחות על הנייר - למסקנות דומות להחריד באשר לאן צריך להוביל השביל המתפתל הזה של דם, יזע ודמעות. מה שהעתיד מביא הוא ניחוש של מישהו, אבל בינתיים זה בקושי נשמע כמו סוף העולם.
עם זאת, עדיין לא ענינו על השאלה החשובה מכולן. אז אם כן, האם הם תיקנו את הדלתות הארורות?
"לא שינינו את הדלתות, כי לא התייחסנו אליהן בכלל", הודה בדובסקי.
ואז אבדה כל תקווה.
