אני חוזר ולשחק באחד מהמשחקים האהובים עליי בסוף השבוע הזה, קוראי RPS, אחד מהמשחקים האלה שאני חוזר אליהם פעם בשנה בערך כדי להזכיר לעצמי למה אני משחק משחקים. אני הולך לחייך, אני כנראה אבכה, אני הולך לזרוק את עצמי בחזרהאל הירח.

To The Moon הוא אחד מהמשחקים האלה שאתה יכול לראות שהם נוצרו בהםיוצר RPG. חלק גדול מהעצמות שלו הן אלה של יצירת ה-RPG Maker הסטנדרטית שלך, מהתפריטים ותיבות הדיאלוג ועד הליבה של איך שהמשחק מרגיש לשחק. אבל אין קרבות להילחם, רק עולם לחקור בעדינות, לקיים איתו אינטראקציה ולצפות בהתפתח. זה משחק שאני משחק בשביל עייפות. זה שם כדי לעזור לי להירגע, לנקות את החיך ולהתנער קצת מהציניות הזו שאנחנו יכולים למצוא אחרינו.

אז למה אכפת לי כל כך מהמשחק הזה? אכפת לי מזה כי זו פנינה נדירה, כזו שבהתחלה נראה בערך אותו סוג של גיבור שאנחנו רואים ברוב המשחקים, אבל עד מהרה מתגלה כמשחק שתוכנן הרבה יותר ספציפית בשבילי.

בסדר, בוא נעצור את השטויות ופשוט נצלול לתוך זה. אני אוהב את To The Moon כי זה מתחיל לכאורה כסיפור על איש זקן שמקשקש, מייחל שהשיג יותר בחייו ומנסה להיות שאפתני יותר עם איך הוא מנצל את הזמן שלו. בהליכה שני מדענים שחוזרים לנפשו ומנסים לשכתב את זיכרונותיו כדי שיוכל לחיות את כל המטרות האישיות שלו מעולם לא זכה לחיות. לא כוס התה שלי בטווח הארוך.

העניין הוא שכשחוזרים לאחור בחייו זה מתברר מהר מאוד שזה בכלל לא הסיפור של האיש הזה, אלא הסיפור של אשתו, המאבק שלה עם תסמונת אספרגר, המאבקים שלהם להבין אחד את השני כזוג והאינטראקציות שלה עם אחר אישה שתסמונת אספרגר שלה מופיעה בצורה שונה מאוד. לא רק שזה סיפור נוגע ללב, אלא שהוא מצליח לחקור את ריבוי הדרכים שבהן אספרגר יכולה להתבטא מבלי לצייר את המצב במשיכת מכחול אחת גורפת.

בתור אישה הסובלת בעצמי מתסמונת אספרגר, אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות נאבקת, אבל לא מצליחה לקבל עזרה. המצב הוא חרב פיפיות מוזרה, כזו שבה ככל שאתה לומד להתמודד איתה, אתה מוצא את עצמך פחות רשאי להיאבק כשהיא מתלקחת. זה די נפוץ לשמוע דברים כמו "אתה רק שם את זה בשביל תשומת לב, אתה לא נוהג כך בדרך כלל", ש-To The Moon מבין ומסביר יותר טוב ממה שאי פעם יכולתי.

במילים פשוטות, אני אשחק שוב את To The Moon בסוף השבוע הזה כי זה אחד המשחקים הבודדים שמקבלים ייצוג נכון של הפרעות בספקטרום האוטיסטי, משהו שמושך אותי אליו שוב ושוב. אורכו רק כארבע שעות, אבל השעות האלה מזכירות לי שזה בסדר שעדיין יש ימים קשים.

אז מה כולכם הקוראים המקסימים משחקים בסוף השבוע הזה?