41 דקות לאחר ירי היריות הראשונות, מטען חבלה שם קץ לאחד המשחקים הארוכים ביותר שלשדה הקרב 1[אתר רשמי] שיחקתי אי פעם. זהו מצב Frontlines החדש, שהגיע עם הראשון של היורהאצווה של DLC. הודות לכללי המצב הזה, קרבות מלחמת העולם הראשונה הפכו לקרבות ארוכים הלוך ושוב על שטחי אדמה ארוכים. שחקנים רבים מדווחיםגפרורים ארוכים בצורה מגונהעם חלקם אפילו מתמשכיםכִּמעַטשלוש שעות. אז החלטתי לקפוץ פנימה. לא לטרוף עם החיילים האחרים לחזית. לא, לא, לא. אבל להישאר רחוק אחורה ולראות אם אוכל למצוא קוטג' נחמד באזור הכפרי של צרפת. הנה חשבון מכה אחר מכה (בתוספת וידאו) של מה שקרה.

צפו ביוטיוב

2 דקות- אני מבלה את הדקות הראשונות של המשחק בריצה חסרת מחשבה קדימה מתוך הרגל. כשאני נזכר במה אני אמור לעשות (להסתובב לאחור), אני עושה מה שכל צעיר בעל דם אדום היה עושה בתפקידי, ומיד מתחבא בתוך שיח. שלושה חיילי אויב חולפים על פניי ממש בטווח של מטרים. הרביעית נעצרת. הוא בטח שם לב שיש צרפתי שוכב בשיח, כי הוא יורה בי מיד בבטן.

4 דקות– אני מגלה בית עירוני נעים. יש לו שולחן, כיסאות ועליית גג נעימה עם ספה מכוסה בסדין. אני מחליט שזה מקום טוב להתכופף בו עד שהמלחמה תסתיים. הבנים שלנו הסתערו קדימה בתעוזה ובאומץ. ככל הנראה הכל יתבצע בקרוב.

5 דקות– חייל משריץ לידי. אני אומר שלום. הוא רץ דרך הבית החדש שלי מנפץ את כל החלונות עם כף.

7 דקות– הלכתי לגלות בית חדש, בלי חלונות שבורים. וילד, זכיתי בקופה. בית חווה מקסים, רחוק מהלחימה. שלם עם אח, מרפסת, טחנת מים בתפקוד מלא ובית עץ צמוד. יש לו קצת בעיית מקלע בקומה העליונה והוביצר ענק התמקם בשער הטחנה. אבל אחרת, זה ציורי. סוכן נדל"ן יקרא לזה "אידילי" ויבקש ממך להתעלם מגז החרדל שמשנה את צבע האופק.

8 דקות– "אנחנו נדחקים אחורה", אומר הכרוז, ומרמז שהבנים שלנו חווים איזושהי מכשול. זה צפוי. זה כנראה כלום.

12 דקות– חבטה חזקה בקרבת מקום מאלצת אותי לרדת למטה כדי לחקור ולעזוב את הנוחות של ביתי החדש. זה אחד מהבנים שלנו, מאחורי האסם. הוא בתוך טנק ויורה פגזים למרחקים. אין שם שום דבר בשבילו לירות עליו. אני לא יודע למה הוא עושה את זה.

12 דקות 45 שניות– טנק שני מתגלגל מסביב לפינת הטחנה. הוא מפגין התעלמות מדרדרת מרכוש פרטי, כשהוא נסע ישר דרך בניין האחסון שלי, הורס שניים מהקירות.

14 דקות- יש כמה דמויות מוצלות על צלע הגבעה. אני כמעט יכול להבחין בהם עם הפריסקופ שלי. גרמנים. אבל הם די רחוקים. כאן, יש ציפורים שרות.

15 דקות– אני חוזר פנימה ומגלה שאבן הריחיים שלי הפסיקה להסתובב. אני תוהה בקצרה אם זו תקלה אבל כשאני יוצא מהדלת האחורית כדי לחקור אני רואה שגלגל המים נהרס לחלוטין. ונדל אחר ירה בו בסיר בדרך לחזית, והרס את רכושו של אזרח צרפתי רגיל רק בידור ילדותי משלו. אני תומך גאה של הבנים שלנו אבל הלוואי שהם יפסיקו את זה.

17 דקות- טוב, לפחות הם נותנים את זה לפריץ. יריות אקדח רחוקות והקריין אומרים לי שהאשמת נגד לאחרונה הצליחה. אני מטפס על בית העץ כדי לראות טוב יותר את מה שקורה מרחוק. טנקים, חיילים, כולם נלחמים רחוק, רחוק. זה כנראה בטוח לחזור ולחקור את העיר עכשיו.

20 דקות- "אנחנו נדחקים אחורה", אומר הכרוז, שאני מתעלם ממנו. העיירה היא מקום נחמד מאוד. יש גשר מאובק מעבר לנחל, רחובות מרוצפים, ספרייה ובית עירוני מהמם שתוכנית הרצפה שלו זהה פחות או יותר לשלי. "אידילי".

21 דקות– קול הירי מתגבר, משום מה. אני עומד באמצע הרחוב המרוצף, בודק את הגבעות המעשנות מרחוק דרך הפריסקופ שלי. פתאום מופיע גרמני במרחק של 50 מטר ממני. זה בערך 200 מטר קרוב מדי! עם זאת, הוא יורה על משהו בכיוון ההפוך, ולא רואה אותי מחליק משם כמו טריטון מבוהל.

22 דקות 15 שניות– לאחר ששמתי מרחק מסוים ביני לבין הירי, אני פונה להסתכל שוב על גבעות. יש רובאי במרחק מעורפל. הוא עצר על ראש הגבעה ומביט לכיוון העיר, אבל כנראה לא עלי.

22 דקות 16 שניות– הרובאי ירה בי.

23 דקות– חזר הביתה אחרי ריצה מהירה. טנקים ופרשים חולפים על פני בדרך העפר. נראה שהם ממהרים. אחד מהם עוצר, כאילו אומר "קפוץ!" אבל מהר מתחיל לחזור לדרך כשהוא רואה שאני מספיק מאושרת איפה שאני נמצא.

27 דקות– "אנחנו נדחקים אחורה," אומר הכרוז בעודי נרגע בבית החווה. שׁוּב!? מה הבנים שלנו עושים שם בחוץ? מייצרים שרשראות דייזי? קדימה בחורים.

28 דקות– טיפסתי על בית העץ כדי לראות במה הנערים האלה משחקים. כן, העיירה נראית קצת יותר מעושנת מהרגיל, וכן יש כמה טנקים שאני לא מזהה בשדות הסמוכים האלה, אבל זה לא אמור להיות כל כך קשה לטפל. אני צועק קצת עידוד לעבר טנק חולף ואומר לו "להיכנס לשם" ו"עשה משהו בנידון". ואז חזור להסתכל דרך הפריסקופ שלי.

29 דקות– פרשים גרמני נטש את סוסו על גג בית חוץ, וזה פראי לחלוטין.

30 דקות– פגז מרעיד את כל הבמה שעליה אני עומד. הם מנסים להפיל את העץ! אבל אני עדיין בתוכו! התנהגות מבישה. אני מטפס במהירות במורד הסולמות והולך בקצב מהיר אך תקיף בחזרה אל החווה.

34 דקות- הרבה מהבחורים והמכונות שלנו עוברים בחווה עכשיו. אני מנסה להתעסק בעניינים שלי, יושב בשקט על ספסל (טוב, כאילו, מתכופף מעליו) ומסתכל במורד הזרם לכיוון העיר, אבל זה נעשה רועש מאוד. שמתי לב שיש כמה תחנות טלגרם גדולות המותקנות בחצר, שלדעתי הן משמעותיות.

34 דקות 30 שניות- מישהו יורה עליי.

35 דקות– התכופפתי פנימה. עם איזה מזל זה יעבור. הבנים שלנו יעשו עוד דחיפה גדולה ויקחו את ג'רי חזרה לעיירה, אחר כך חזרה לצלע הגבעה, ואז כל הדרך חזרה לאלוהים יודע לאן. יש סיכוי קטן שהגרמנים ייכנסו לכאן. סגרתי את כל הדלתות.

35 דקות 30 שניות– מסתבר שהגרמנים הם לא אלה שצריך לדאוג מהם. הבנים שלנו הולידו אתי ופקדו את כל הבניין. צלף מציץ מהחלון בקומה העליונה. ויש אדם על המקלע שלא יפסיק לירות בו לא משנה כמה פעמים אגיד לו שזה לקישוט בלבד. הכל נעשה מאוד מאוד רועש. אני לא יכול לשמוע את שירת הציפורים יותר, או את הנחל זורם. בכל פעם שחייל רץ בבית אני צריך לסגור את הדלתות מאחוריהם. הם מאוד לא מכבדים.

38 דקות– אני מנסה לומר לשני השוטרים בקומה העליונה שהם חייבים לעזוב. זה רכוש פרטי. נראה שלא אכפת להם מכל מה שאני אומר, והם מבלים את רוב זמנם בירי על דברים שאני לא יכול לראות. אני יודע שאנחנו צריכים לתמוך בנערים והכל אבל...

38 דקות ושנייה אחת– הצלף נהרג מפגז נפץ, שגם שם חור מאסיבי בחלון, פעולה אשר הורידה כמעט בוודאות את ערך הנכס של בית החווה.

38 דקות 4 שניות– התותחן מפוצץ לרסיסים על ידי פגז נפץ שני, מה שהופך את המקלע הדקורטיבי וחלק גדול מהקומה העליונה לבלתי ראויים למגורים.

38 דקות 10 שניות– יצאתי ליד הדלת האחורית ואני בדרך לבקר את השכנים. קוטג' במחיר סביר ממש מעבר לגשר קטן ובהמשך במעלה הגבעה. אין שם אף אחד, ברור, אז אני אוכל להישאר כאורח בלי בעיות. אני שומע כדורים חולפים על פני בדרך. אני לא חושב שג'רי מבין שאני לא חלק מהצבא. "איבדנו חמאה אובייקטיבית", אומר הכרוז, שפירשתי אותו כסימן רע.

39 דקות ו-50 שניות– אני עומד על גבעה ומסתכל על מה שהם עושים לחווה שלי. זה הלם מוחלט. אחד הבחורים שלנו משריץ לצידי ומיד מקפיץ את עצמו ללא סיבה ברורה. לא פלא שבוש מנצח, עם גישה כזו.

40 דקות 15 שניות- כשאני צופה בחלקים מבית החווה החלומי שלי קורסים ללבנים ואבק, החדשות מגיעות. הפסדנו בקרב. פיצוץ של הרדיו השני מעלה את כל החווה בעשן. זה נגמר. הבנים שלנו נלחמו בגבורה, אבל לבסוף הובסו. למרות זאת אני מאמין בהם בכל קרב שיבוא אחר כך. קדימה חברים, אני מאחוריכם לאורך כל הדרך.