DayZהוא סים הישרדות זומבים מרובה משתתפים, שאף על פי שהוא עוגי ולא שלם, מייצר אנקדוטות של דרמה, ייאוש ומוזרים לובשי מסכות ליצנים. אמילי ריצ'רדסון שיחקה את זה בשאלה: האם אתה יכול להיות אדם טוב בפוסט-אפוקליפסה של משחק הווידאו? התחל עםחלק ראשון.

כשאנחנו מגיעים לצ'רנו, יצאנו מלוחים טריים. תמיסת מלח אהובה שלי. לאחר שזכיתי להקת זומבים, השתמשתי במלאי האחרון שלי על חברים לקבוצה והמסך שלי הפך לגמרי מונוכרום מחבטות מתמשכות לחלק האחורי של הראש בזמן שהייתי תקוע באנימציית החבישה. זו לא התחלה טובה.

אנחנו דוחפים הלאה בלי קשר ומוצאים את החבר שלנו. הוא בדיוק במקום שבו סידרנו, למרבה המזל, והעיר נראית בשלה לקטיף. כולם מסתובבים בסופרמרקט ומחפשים אוכל כשאני יוצא החוצה כדי לפתוח פחית ספגטי לחבר. אני יושב ומסתכל על השחקן האחר הזה שמולי, מחכה שהוא יפיל את הפחית כדי שאפתח, כששחקן אחר יבוא מעבר לפינה. אני עושה טייק כפול, מסתכל מאחד לשני. הבחור השני הוא החבר שלי, הראשון... לא ידוע. אני עושה את החישובים בראש במהירות, סופרת את כל התרמילים בקבוצה שלי ואת כל התרמילים שראיתי בסופר. נכון, היה אחד חסר, אבל זה לא שדניאל עמד מולי עכשיו. זה מישהו אחר.

"שלום," הוא אומר.

"אה, היי?"

"יש זומבי תקוע מתחת, הא?"

"אה, יש?" אני מסתובב להסתכל. בטוח שהוא צודק, יש זומבי תקוע בבטון מתחת לחנות. "אז יש."

החברים שלי יוצאים לראות את הגעתו החדשה והבחור החדש נסוג קצת.

"הו וואו, יש הרבה מכם."

"כֵּן. אה, אתה צריך עזרה? אתה רוצה סודה?"

פתאום כל החברים שלי שואלים אותו מה הוא צריך וזורקים עליו חפצים. לעתים רחוקות אנו מקבלים ששחקן ניגש אלינו בצורה כה גלויה וחוסר הניסיון שלנו מראה בחוסר הכשירות שלנו. ברור שהבחור מבוהל ואני אומר לו שהוא יכול לעזוב אם הוא רוצה. הוא פונה ללכת מבלי להביט לאחור ואנו מאחלים לו יום הולדת שמח, חג שמח ושנה טובה. הוא לא עונה.

תוך כדי תנועה בעיר, מישהו מרגל מה שנראה כמו שני שחקנים אחרים, שניהם חמושים. אנחנו מחליטים להתחבא בכנסייה כשהם מגיעים אלינו, והתוכנית פשוטה: הפתיעו אותם באדיבות או יורים בהם לרסיסים, תלוי מה הם עושים כשהם רואים אותנו ועד כמה אנחנו נבהלים ונופלים לרסיסים.

דקות חולפות וכלום לא קורה. לפתע מוחנו מתמלא בתמונות של עשרה שודדים חמושים מנפצים את דלתות הכנסייה עם M4 ומכסחים את כולנו. ואז מתעוררת מחשבה הגיונית יותר - הם הולכים להתחבא בבניינים המקיפים את הכנסייה ולחכות שנוותר ונצא החוצה. ואז הם הולכים לפוצץ לנו את הראש. מישהו היה צריך לחכות בחוץ כצופית.

אנחנו מנסים טקטיקה חדשה, שהיא לפתות אותם באמצעות 'קול אלוהים' ואומר דברים כמו 'והנה, השודד שלך הגיע לכנסייה שלך', אבל להפתעה רבה, גם זה לא עובד.

אנחנו מוותרים ופותחים את הדלתות בעצמנו. מישהו מציץ החוצה ורץ מעבר לכביש. אנחנו מתעסקים הרבה קצת ואז, פתאום, יש ירייה. אנחנו מתנפנפים כמו תינוקות חסרי אונים עד שאנחנו מבינים שזה אחד מאיתנו שיורה יריית אזהרה, ואז אנחנו מתעשתים.

הָלְאָה!

אנחנו מחליטים לפגוע בשדה התעופה הבא. נראה שאנחנו חבורה חסרת תקנה של שומרי שלום שרוצים להיהרג, וכך אנחנו ממשיכים עד שנגיע אל מאחורי האספלט של המסלול, משתופפים בין העצים.

הפעם אני חוקר את החלונות של הבניין הקרוב עם המוזין שלי ומודיע לאחרים מה אני רואה. כבר בדקנו את מגדלי השמירה וחלונות אחרים, ויש לנו עיניים על רוב האזור שמסביב, אז וויל ואדוארד ג'ורג' טרי פנינג עולים על הדלת הראשונה.

"אני לא רואה כלום, אתה צריך להיות בסדר," אני אומר, מעודד את וויל לפתוח את הדלת ולהיכנס לקומה הראשונה. מה שהוא עושה. ואז כל הגיהנום משתחרר. הצ'אט בסקייפ יורד לצרחות מבוהלות והשמע של המשחק אינו אלא M4 ויריות אקדח. מסתבר ששודד התגנב שם מאחורי הדלת, רק מחכה ששחקן יבוא וישוטט פנימה. מה שהבחור הזה לא סמך עליו זה קבוצה שלמה שנדדה אליו, אבל בכל זאת, בלי כניסות אחרות לבניין אנחנו עדיין בנחיתות. להיתקל באש ה-M4 שלו אחד אחד זה בערך הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות אלא אם כן הוא מתקרב לחלון כדי שאוכל לירות בו, אבל אין שום סיבה הגיונית בשבילו לעשות את זה, ולכן הוא לא עושה זאת.

אנחנו יושבים קצת ומקשקשים עוד קצת. זה מה שאנחנו טובים בו. פעמיים אני שומע את הסטטי של הודעות קוליות ללא מילים, אבל מלבד להודיע ​​לנו שהבחור הזה לא התנתק מפחד, זה לא מועיל. אנחנו מתרוצצים קצת בבניין, מחפשים כל דבר שעשוי לתת לנו את העליונה, אבל, כצפוי, אין כלום.

ואז השרת מתאפס וכולנו מתנתקים. זה היה יום רע בשביל לעזור לאנשים, להרוג אנשים, או אפילו סתם לאסוף את שקי המלוח האלוהיים שלנו. אנחנו מטומטמים בזה.

השודד המלוח יסתיים... ביום רביעי.