אנחנו מגיעים לדלת הששה עשר של לוח השנה, אבל למרבה הצער זה די רחוק מעליכם. אתה תצטרך לטפס.

שמור על אחיזה איתנה תוך כדי. שֶׁלָהג'וסנט!

אליס בי:התחלתי לעשות מדיטציה לפני כמה שבועות, מה שאומר שאני עכשיו אחד מאותם חוצצים שאומרים "אוווו, אתהחוֹבָהנסה [דבר שחדש לי]" אצל כל מי שהם פוגשים, כמו בפעם הראשונה שמישהו בעבודה מנסה את הואל או מגלה את סופיאן סטיבנס. המוח שלי עמוס ורועש מאוד, ומסתבר שקט טוב. ג'וסנט הוא, למרות שזהו משחק שבו אתם מזנקים מגבהים מסוכנים ותולים ממדפים בקצות האצבעות, הרפתקה שקטה מאוד.

אתה מטפס על מגדל - עמוד סלע עצום וטבעי שהוא למעשה מעין אקלים אנכי, עם מדבר יבש בתחתית ועוד כמה פיסות לחות ככל שאתה עולה למעלה. פעם היו הרבה יותר מים, אבל משהו גרם לכל זה להיעלם, והמשימה שלך, אינטואיטיבית, היא להחזיר אותם. אין אנשים, אין NPCs, ואין דיאלוג מדבר. בדרך אתה עובר בהיסטוריה המרובדת של כמה תרבויות שונות: אתה מוצא פסלים מסתובבים הדומים לגלגלי תפילה, שמתחדשים באורות כחולים כשמסובבים אותם; אתה קורא מכתבים ישנים ושברי יומנים מתקופות שונות; אתה חושף פגזים שמנגנים צליל של שנים קודם לכן.

הטיפוס עצמו הוא חלק מכני (לחיצה ושחרור של כפתורי עכבר בודדים או מפעילים כדי להחזיק או לעזוב את פני הסלע עם כל זרוע) וחלק תנודות, לשפוט כמה חבל נשאר לך, כמה אתה עייף ואם אתה יכול לעשות הקפיצה הזו. אבל מעבר לאתגר של העלייה, מה שאני הכי אוהב זה את העולם של ז'וסנט, שמרגיש כאילו הוא חי ונושם למרות שהוא נטוש. זהו מקום של אבן בהירה אפויה בשמש, צללים צללים, ציפורים הממריאות בעננים צהובים ככל שמתקרבים, צמחים הנצמדים לסדקים בסלע ויצורים זוהרים וצפים במערות נוטפות.

ודרך כל זה אתה מחבר איך אנשים חיו, מה השתבש, איך החברה ניסתה להסתגל, איך דברים התפרקו, ואת המשלחות לראש הצריח שניסו לתקן דברים בצורה הכי גרועה שאפשר. זה משחק נפלא, ובניגוד ל-Don't Nod שאולי אתה מכיר מ-Life Is Strange. אהבתי את זה.