לקח הרבה זמן להגיע כל כך רחוק בלוח השנה של RPS Advent. כבשנו הרים, השתכשכנו בנהרות, אפילו בנינו כמה דרכים בדרך. זה היה מסע, אבל לפחות לא היינו צריכים לעשות את זה לבד. אז בבקשה קבל את החתימה ההולוגרפית שלך מוכן. זה הזמן לקבל משלוח של דלת מספר 18.

שֶׁלָהDeath Stranding!

קתרין: Death Strandingקיבל יד גסה כשהיא יצאה לראשונה לקונסולה בשנה שעברה. במבט לאחור על קבלת הפנים הביקורתית שלו עכשיו, הרבה מהמילים שנכתבו על המשחק הזה פשוט היו מבולבלות מהעובדה שזה לא היה השניה הגדולה הבאה של קוג'ימה, מנוע ההייפ הבלתי פוסק הוביל אותם להאמין שזה יהיה. במקום זאת, זה היה פשוט משחק על העברת קופסאות מנקודה אחת לאחרת, ואף אחד לא יכול היה להחליט אם זה היה משעמם מאוד או אם יש גרעין של משהו מיוחד שנמצא מתחת לפני השטח.

אבל אם Death Stranding מלמד אותנו משהו, זה שזמן ומרחק הם מרפאים גדולים. אם הייתם מרתיחים את זה לצורתו הפשוטה, אז כן, זה אכן משחק על העברת קופסאות מנקודה א' לנקודה ב'. אבל איזו פעולה של הזזה זו. ב-Death Stranding, מעברהואהמשחק. מהדרך בה אתה מעמיס את המטען שלך ועד למסלול שאתה בוחר דרך הנוף הסלעי וההררי שלו, זהו משחק שבו אפילו השינוי הקטן ביותר בשיפוע יכול לגרום לך לצנוח על הברכיים, ולהרוס את המשלוחים היקרים שלך בתהליך. זה משחק שבו מזג האוויר הוא האויב שלך, ובו המראה של כביש או קו זיפלין הממוקם היטב יכול להביא אותך עד כדי דמעות. זהו סימולטור הליכה במובן הטוב ביותר של המילה, ופשוט לא יכולתי לקבל מספיק ממנו השנה.

זה משחק שגורם לך לעסוק בנוף עולמו שאין כמותו, שכן אפילו הפעולה הפשוטה של ​​חציית נהר עלולה להיות כרוכה בסכנה. אתה לא יכול פשוט לטעון לעבר היעד שלך כמו Assassin's Creed או ללכת בדרך כמוSkyrim. לעזאזל, אתה גם לא יכול לטפס במעלה הקירות שלו בידיים חשופות כמו Breath Of The Wild. במקום זאת, כל מסע חייב להיות מתוכנן ומוכן אליו, לאזן בין הכלים שתזדקק לביצוע העבודה (סולמות, חבלים וערכות בנייה) מול כמות המטען שאתה מסוגל לשאת.

אחרי הכל, לא רק אותך אתה צריך לדאוג ב-Death Stranding. יש לך גם נוסע קטן איתך, BB, שיושב לך בצנצנת על החזה. BB הוא חבל ההצלה שלך בעולם המוזר והריק הזה, שכן הם הדרך היחידה לחוש היכן נמצאות רוחות הרפאים הקטלניות (ועלולות להתפוצץ) של העולם. היצורים האלו מהעולם האחר הם הסיבה לכך שהאנושות ברחה למחתרת בעולם של Death Stranding, מכיוון שאיש מלבד סבלים לא מצוידים להתמודד איתם.

Death Stranding עדיין נופל טרף לרבים מההרגלים הרעים של קוג'ימה. שעת הפתיחה היא כמעט 90% של סצנה, והאופן שבו היא מעמיסה את רוב הידע שלו ואת שמות הדמויות והטרמינולוגיה הכואבות על האף מספיקה כדי לגרום לכל אחד להגיע לכפתור ההסרה. אבל מעבר לפתיחה הזו הוא משחק שלא דומה לשום משחק אחר - והמשלוחים הם רק חלק אחד ממנו.

בסופו של דבר, Death Stranding הוא משחק על יצירת קשרים. יש את המילולים שאתה עושה במשחק כשאתה מזגזג דרך ארצות הברית שבורה (ומאוד איסלנדי למראה) כדי להקים מחדש את 'הרשת הכיראלית' (מעין פרוטו-אינטרנט שנהרסה ב- אירוע המוכר Death Stranding לפני כמה שנים) שיביא שוב את אזרחיו השונים. יש גם את הדמויות האישיות שתגבש בין דמויות בודדות תוך כדי ביצוע המשלוחים שלך. לפעמים השניים הולכים יד ביד, מכיוון שחלק מתושבי הבונקרים לא יסכימו להצטרף לרשת הכיראלית עד שתעשה להם כמה שליחויות קודם כדי להוכיח שהם יכולים לסמוך עליך.

אבל אפשר לטעון שהקשרים שאתה יוצר עם שחקנים אחרים מותירים את הרושם הגדול והמתמשך ביותר. בעוד Death Stranding הוא ביסודו משחק לשחקן יחיד, רכיבי מרובי המשתתפים הא-סימטריים שלו באינטרנט יראו גם את עבודתם של סבלים אחרים חופפים מדי פעם לשלכם, בין אם זו נשמה חביבה שאוספת ומספקת חתיכת מטען אבוד או יד עוזרת ליצור תרומה חיונית למעט בנייה בזמן שהסתפקת במפגשי המשחק האחרונים שלך. "יצרתי קשרים" רק עם 1600 שחקנים אחרים, לפי הסטטיסטיקה שלי בסוף המשחק, שזה למעשה הרבה פחות ממה שציפיתי.

אבל הכי חשוב, אלה שהלכו לפניכם גם לא עוזבים מיד את העולם "מלא". יש בזה קצת היגיון מתנודד בזמן-ווימי, אבל הריצה הראשונה שלך בכל אזור חדש שאתה נתקל בו היא טהורה ורעננה כמו האדמה הבלתי נגועה מתחת לרגליך. רק ברגע שאתה מביא בונקר לרשת, העולם פתאום מתעורר לחיים, ציוני הדרך שהשאירו אותם מטיילים מוקדמים גלויים כעת על המפה שלך ובעולם סביבך. עדיין הייתי צריך להשקיע הרבה עבודה בעצמי, זכור, אבל אני אגיד לך, השימוש ב-ziplines שלי כדי להצטרף לאלה שהשאירו שחקנים אחרים ברכס ההרים ההררי שלו הוא אחד מהישגי המשחק הגאים ביותר של השנה. אפילו לא עשיתי את זה בשביל ה'לייקים', ששחקנים אחרים יכולים להעניק לך מכל מיני סיבות. עשיתי את זה כי עמוק בפנים, המבנים האלה - הקשרים האלה - עוסקים בתשלום קדימה, והשארת עולם מאחור ששווה לחיות בו עבור אלה שבאים אחריך.

זה יושב בלב כל מה שאתה עושה ב-Death Stranding, משחק שעוסק בהרבה יותר מאשר פשוט להעביר קופסאות מנקודה אחת לאחרת, ומסיבה זו זו בחירת השנה האישית שלי במשחקי המחשב. לא משנה כמה אתה מנותק וחסר עניין בעולם הסובב אותך - גיבור נקודה סם מתאמץ מאוד להעביר לאורך כל מהלך המשחק - בסופו של דבר כולנו נמצאים בזה ביחד, וזה רק על ידי אימוץ המוזרויות המוזרות של אחרים (ובתמורה המוזרויות המוזרות של המשחק, עם התינוקות החושים שלו בצנצנות, רוחות רפאים גרעיניות וכל מיני שטויות על טבעיות) שה צוות השחקנים של Death Stranding יכול להתחיל להתאגד ולבנות חיים חדשים מהריסות הטעויות שלהם. כן, זה אולי נראה מוזר ומגוחך ללדת תינוק בצנצנת צמודה לחזה שלך, אבל אני אהיה לעזאזל אם לא בסופו של דבר לאהוב את BB כאילו הם היו הילד שלי עד שהגעתי לכתבי הסיום. Death Stranding הוא משחק מוזר, מוזר וכן, לפעמים מביך, אבל פתחו את ליבכם אליו ותגלו שיש הרבה סיבות לנפץ את כפתור ה'אהבתי' הזה ולאהוב אותו בדיוק כמוני.