ליאם ואני שיחקנו יורה בוזזשארית 2בזמננו הפנוי, כשהבנו ששנינו לא יכולנו להפסיק לחשוב על זה. לאחרנשרף מ-Destiny 2ורוב משחקי השירות החיים, גילינו ש-Remnant 2 מספק את כל היתרונות של פיצוץ יצורים מנומסים לנקודות מיומנות ללא כל מטען השירות החי. איזה דבר מרענן.

העניין הוא שאם שניים מתוך שלושת הבוסים הגדולים שהתמודדנו איתם עד כה יפנו אותנו לבית המשפט בגלל שגבנו אותם, נפסיד. וזה לא מביא לנו הנאה גדולה יותר, בידיעה שחצבנו נשקים חדשים וחזקים משרידיהם. אלוהים, זה מרגיש טוב להיות לגמרי לא ראוי לכל קרדיט שהוא.

שריד 2 ידוע בתור יורה מסובך, ורבים אומרים שזה "נשמות אפלותעם רובים", שלדעתי הוא שגוי מבחינה אובייקטיבית, אבל בוא לא ניכנס לזה (זה ממש לא כמו נשמות אפלות). ליאם ואני התרססנו בכמה שעות של מבוכים שנוצרו באופן פרוצדורלי, ומצאנו את עצמנו לראשונה בלונדון הגותית עם בריטים מכדררים שרצו במותנו, ואז עוד ממלכה שבה לוחות קיר פשוטים הוכיחו איום.

המשחק טוב בלכוון אותך לכיוון של משימות צד מבלי שאתה באמת יודע. אתה תעבור דרך פורטלים ותאסוף פסלים קטנים ולפני שאתה יודע את זה אתה נכנס לממלכה המסויטת של איזה אדם ייסורים שעטוף בקורי עכביש. The Nightweaver - או לפחות, אני חושב שככה קראו לה - הייתה המכשול הגדול הראשון שלנו, שכן היא שיורה טילים, ואז כאילו, שוטפת אותנו ללא הרף. לפעמים היא הייתה עוצרת ומזעיקה כמה קרציות מתפוצצות שהתרוצצו על הרצפה, רק כדי להפוך את הדברים לעוד יותר מסובכים.

מתנו הרבה ל-Nightweaver, רק הגענו לשלב השני שלה בבית מפחיד שבו היא באה אליך מהקירות וזחלה אליך ממש מהר. אני חושב שהיינו על סף לקרוא לזה לילה כשפעם אחת, ליאם מת לפני השלב השני והתעקשתי לתוך הבית לבד (בדרך כלל הייתי מת ראשון, אז זה היה דבר נדיר). לאט, בהתמדה, הבנו שהיא לא תוקפת אותי בכלל? כאילו, היא פשוט הייתה זוחלת עד לדלת הכניסה ומחליקה, מתעלמת ממני לחלוטין. פשוט עמדתי בשקט, משקשק לתוכה יריות במשך עשר דקות כשהיא תפסה נואשות את עבודת העץ. מסתבר שהיא רדפה אחרי הגופה המרחפת של ליאם, מושעית איכשהו באוויר.

אתם עשויים לחשוב שהניצחון חלול, כשהיא נספתה לאבק ושלל רב מילאו את המלאי שלנו. לא, זה היה פנטסטי. סוג של ריגוש מצחקק שאתה עלול לקבל אם אתה ובן זוגך תחטפו את האריבו טנגפאסטיק מהחבילה הפתוחה של חבר לכיתה כשהם הסתובבו לשנייה.

הגבינה הבאה שלנו הגיעה בצורה של מאבק נגד המון קוביות ענקיות. לכודים בסדרה של מסדרונות, נצטרך לצלם חלקים לבנים זוהרים על קוביות גדולות שימעכו אותנו כשהן מקשקשות מסביב, או שישבו תלויים באוויר ויורים עלינו טילי קובייה. הייתי חרא מוחלט כששרד את המחאה, אז לעתים קרובות ראיתי את ליאם הופך לגובלין כשהביע את הפחד והתסכול שלו בבכי גרוני יותר ויותר. שוב, פשוט לא הצלחנו לחצות את קו הסיום. עד שפעם אחת שבה הקובייה האחרונה פשוט... ויתרה. לליאם הייתה קובייה אחרונה לירות והיא פשוט החליטה, "החבר'ה האלה נוראיים", לפני שהתפוצצה לערימה נוספת של שלל.

אמנם יש את התחושה הברורה של הישג כשאתה מביס בוס בצורה הוגנת, אבל אני חושב שלגבות בוס מביא תחושת שמחה מבריקה לא פחות. זה מפעיל את האופורטוניסט בנו, האב הקדמון של הצייד-הלקט מנצנץ לחיים איפשהו ומתענג על הרעיון של רצף קוד שצולים סביב המדורה.

ניחשתם נכון. מיד יצרנו כמה כלי נשק חדשים מה-Nightweaver והקובייה הגדולה. עכשיו אני הבעלים הגאה של אקדח קובייה שיורה חשמל, ולליאם יש רובה נורא מכוסה באצבעות שהופך אותו לבלתי נראה ויורה ממש מהר. לא ניצחנו בקרב יריד ומרובע כבר עידנים, תראו אותנו! משגשג.