בגיל 19 הייתי בלגן. פספסתי את כל השיעורים שלי באוניברסיטה, התווכחתי עם החברה שלי כל הזמן והצלחתי לקבל אלפי פאונד בחובות. כל מה שרציתי לעשות זה לבדוק.בלילות חורף לעולםהעביר אותי את זה. זה לא היה הקמפיין חסר הברק לשחקן יחיד, או אפילו הרשימה הארוכה של אופנים פנומנליים - זה היה העולמות המתמידים.
עולם מתמשך הוא בעצם מיני-MMO המשתמשבלילות חורף לעולםוערכת הכלים החזקה שלו של Aurora - עדיין אחד מעורכי המשחקים האהובים עלי בכל הזמנים - ליצירת קמפיינים חיים של RPG. לא עשיתי הרבה משחקי תפקידים לפני כן, בטח לא עם זרים, אז הרגשתי מביך בהתחלה, מגלגל דמות וניסיתי להקליד את הקול שלו. הוא היה פייטן צועני אלכוהוליסט, ובמהלך שנה, הוא גילה שיש לו אח שאבד מזמן ומקרה חמור של החזקת שדים.
השרת הזה הפך לבית שלי. כשלא עבדתי כמנהל לילה בבלוקבאסטר (RIP), שיחקתי Neverwinter Nights. עם כלי ה-DM העוצמתיים, מאסטרי הצינוק שלנו הצליחו ליצור כל מיני הרפתקאות פנטזיה אפית עבור יחידים או קבוצות ענק - הכל מתעלומות רצח ועד פלישות מסיביות. אלו מאיתנו שסגדו לאל הפטרון של הפייטנים אפילו נהגו להעלות הצגות. אחד מהם אפילו הרחיק אותי באופן זמני בגלל היותי רזה מדי. אין חרטות.
בזמנו, זה הרגיש שאפתני כמו כל MMO, אבל עם היתרון הנוסף שהוא מנוהל כולו על ידי שחקנים. אבל הזיכרונות היפים ביותר שלי הם מהטיול בערב בטברנה, החלפת סיפורים וקצת לשחקנים חדשים להצטרף אלינו ליד המדורה.
בסופו של דבר התרחקתי מהשרת, ועם חבורה של חברים שרכשתי שם, יצרתי עולם חדש לשחק בו. הוא היה קטן ואינטימי יותר, ומעולם לא הייתה לנו אוכלוסיית שחקנים גדולה, אלא הכנת משימות מותאמות אישית והרצתן. עבור מספר קטן של אנשים התברר אפילו יותר מתגמל מאשר לשחק בשרת עמוס. זה הרגיש יותר אותנטי D&D.
אני עדיין זוכר היטב שנשארתי ער עד 7 בבוקר כדי לעזור בניהול משפט פלילי לאחר ששחקן נלחם עם בעל חנות. זו הייתה אמורה להיות רק שיחה מהירה בין ה-NPC - שהיה לי ברשותי - לבין השחקן הנ"ל לפני שהלכתי לישון, אבל במקום זאת קפצתי לתפקיד של תובע שמנסה לבנות תיק נגד איש גרוע. -התנהג שדון. אחרי שעות של ויכוחים והתלבטויות, קצצנו לו את היד והסרנו את ההטבה שלו בדו-קרב. בסדר, היינו קצת מרושעים.
אנשי ה-PW שוב קוראים לי. עִםמהדורה משופרת של Neverwinter Nightsבהעבודות, אני תוהה אם חדשים ייוולדו, ואם אי פעם יהיה לי זמן לצלול לאחד שוב. הייתי רוצה לפחות להיות מסוגל לטבול את אצבעות הרגליים, אם כי אולי אצא מהקצה השני כעבור כמה שנים. לפחות יהיו לי עוד כמה אנקדוטות.
