לרוב,בינינוהוא משחק רווי מתח, שקרים ורמאות. זה מקפיץ 4-10 שחקנים על ספינת חלל שצריכה קצת כוונון לקראת היציאה, אבל אחד או יותר הם רוצחים שרוצים לרצוח את כולם. פונקציית צ'אט מבטיחה שכל משחק יורד ללוחמה פסיכולוגית. מדווחים על גופות, קוראים לפגישות חירום, האשמות עפות. כולם מצביעים, ואז מישהו נפלט לחלל.

בינתיים אני יושב בשקט בצ'אט. בטח, רצח הוא מאוד מרגש, אבל המוח שלי נמצא במקום אחר, על החיווט החוזר כל כך מספק שצריך לעשות.

זה לא שאני לא מרגיש את המתח, אני כן! בינינו הוא אחד הנדירים האלהמשחקים מרובי משתתפיםשם אני מוצא שיותר כיף להיות חבר תמים בצוות, חתיכת בשר משתכשכת סביב מתקן חלל מאשר טורף קודקוד עם כל הכוח. אני די נהנה לקבל את הרעידות כשאני חולף על פני אנשים במסדרונות, או מצטרף לקבוצה וצופה איך כולם מתפזרים עד שזה רק אני והאדם האחד הזה, פוזלים בחשדנות אחד אל השני דרך המגן שלנו.

עם זאת, אלו הם פרצי פחד קצרים. מספיק כדי לקלף אותי ממשימות, להעיר אותי מהיומיות השלווה שלי. אתה מבין, אני מכונת עבודה משומנת היטב, יעילה ללא רחמים שפשוט לא תיעצר. אוקיי בטח, המוות אכן מגיע במהירות כשאני מתעסק לפעמים, אבל לעתים קרובות יותר אני באמצע העבודה כשמתגלה גופה אכולה למחצה, אז בסופו של דבר אני מוריד את הכלים שלי בהשתאות כשהצ'אט מתפוצץ.

אני מוביל עם ה"???" הקלאסי, עוקב אחריו עם ה"איפה" הישן ואז מצביע ללא בושה למי שאנשים אחרים מאשימים. אני סורק את הצ'אט, "כתום", "בגדר כתום", "כתום מתחזה שראיתי". מגניב, כתום מקבל את הקול שלי! ואז אני מנפנף אותם כשהם צפים באומללות אל מרחב החלל הקר, חסר התחושה. רגעים לאחר מכן, "כתום לא היה המתחזה", מהבהב על המסך, ואני בוהה בחוסר מעש בצג שלי. הכי טוב שאמשיך.

פעם הייתי מבלה הרבה זמן עם MMOs, קודם כלRunescape, ואז תשומת הלב שלי בהכרח הפנתה לכיווןWorld Of Warcraft. אף פעם לא יכולתי להחליט באיזה שיעור אני רוצה לשחק, אז הייתי יוצר המון דמויות וכוח דרך אזורי ההתחלה שלהם שוב ושוב רק כדי להרגיש אותם. התנחמתי בפשטותן של המשימות האלה ובכמה שהן הפכו מוכרות. הקווסטים האלה הפכו לכיסים קטנים של הרפיה, המוח שלי על טייס אוטומטי כשתפסתי 10 נרות קובולד, הגשתי אותם וצפיתי ברף ה-XP עולה. חייתי בשביל הבלאגן המתוק הזה לדופמין.

כשאני משחק Among Us ומטאטא עלים, או סורק ברקודים, זה מעורר את אותן רגשות. ברגע שאני נכנס למשחק, אני לוחץ על המפה ומעקף לעבר סימני הקריאה ללא היסוס של רגע. חזרתי מותק, חזרתי לסחוף קווסטים בלמברידג' או בדן מורו. הם פשוטים להפליא, כל כך ארציים להפליא, ואני יכול לראות את הרף עולה. נכון, זה לא סרגל XP, אבל הוא מספק את אותו להיט.

בעצם, אתה יודע מה? פשוט תיפטרו מכל החרטא המתחזה. תן לאנשים כמוני (כנראה רק אני) מפה גדולה ושורה אינסופית של עבודות. אני אומר את זה כי כשהמשימות שלי מתייבשות, אני נגרר למשחק האמיתי ואין זן, אפס צמרמורת. אני לא יכול להתמודד עם זה.